לאונרדו יודע
New member
בין האוזניים
ישבנו לבד באוטו. כמו בסרט זה חוזר אליי שנה אחרי שזה כבר היה אמור להישכח. כמו שבוע אחרי וכמו חודש אחרי. זוכר את הלבד הזה שבא עם הביחד. את הדקירות המוזרות בלב. את המוח שמסרב להודות שזה באמת נגמר. את המבט שמחייך אבל לא כמו מקודם. כמה נורא להיות אליך כלכך קרוב ובעצם השקט פה הוא נורא. ואולי עדיף שהשקט יישאר. כי כשהוא נעלם אנחנו מדברים על כל הדברים השוליים שיש. ופתאום כל כיוון מוביל לאי הסכמה. וכל הערה שלי מעצבנת אותך. וההתנהגות שחשבת שהיא חמודה מציקה לך. מציקה כי אתה לא מסוגל להודות עדיין בפני עצמך שזה נגמר. שמי ששמת במקום הכי גבוה כבר לא עושה לך את מי שעשה. הקסם נחשף, המציאות נתגלתה. והיא כבר לא מסקרנת כמו קודם. יש בה אדם פשוט שכבשת את ליבו אט-אט. או אולי בעצם מהר-מהר. ולא נעים לך כלכך אז אתה מוציא את זה על דברים אחרים. לוקח לו את ההגה כדי שיחנה כבר. אחרכך תגיד לו שאתה חולה כשינסה להתקרב אליך מול סרט. תעשה את כל הדברים שדמיין בסיוטיו מעבר לדבר הפשוט ביותר, שהוא להודות בפניו ובפני עצמך. להודות שלפעמים דברים נגמרים, ואף אחד לא יודע למה. או שיודעים, אך לא מוכנים להודות. או שאהבה חדשה או ישנה צומחת שוב בליבך. ואני כמו עכבר שלא מבין למה הגבינה פתאום מפסיקה להגיע רק מנסה בכל הכוח לשחזר את האיש שהכרתי. את האיש שעטף אותי באהבה שחשבתי שלא תיגמר. שגרם לעולמי להסתדר בתוך עיניו, גופו החם, צחוקו ודגדוגו וההבטחה שתמיד הכל יהיה בסדר. אולי את זה השארת לי. נזכר בשיחות איתך כשעוד הכל היה ורוד במשקפיי. איך אני מספר לך על חוויותיי במלוא הגוון הריגשי והמטורף של הנפש המבולבלת שלי ואתה מסכם ב"אבל חוץ מזה הכל טוב?" ואי אפשר שלא לצחוק להסמיק לתמימות שכזו ואולי גם לקצת זמן הכל באמת נראה קצת יותר טוב. ועכשיו כלכך הרבה זמן עבר, אך התהיות לא מניחות. הלימודים והמחויבויות עטפו אותי או שנעטפתי אני בהן כך שלא באמת בא מישהו אחריך שאוכל להשוות. שאוכל לראות אם עברתי הלאה. אם החכמתי ואינני נופל לידיים אוהבות לפני שאדע עד כמה אוהב אני. שאינני תולה את אושרי באחר. כלומר, מחפש אך לא נואש. רוצה בקשר אך רוצה גם לדעת שיהיה לי טוב בלעדיו. חברויות קיבלו ערך גדול יותר בעיניי. אני יודע שגם הן יכולות להיות זמניות, כמעט כמו הכל בחיים. כמו החיים עצמם. אך יש משהו ביציבות האפלטונית הזאת שאני יודע עתה שאני זקוק לה. בתקופות קשות שוב תמונתך חוזרת אליי ומחשבות משחזרות את ההליכה איתך יד ביד, לסרט כלשהו ורגעים לוהטים במקומות חשוכים. פינות רבות כלכך בתל אביב מזכירות לי אירועים שנגעו בצורה כלשהי בנפשי, במוחי, במחשבתי. אך הפינות שלך שונות הן מהשאר. הן מעלות אותך במלוא הדרך. ואני תוהה האם אני צריך "לסגור את העניין איתך" בצורה כלשהי. להבין באמת מדוע ולמה זה נגמר ומה לא סיפרת. אך קולי השני אומר לי מדוע לך לעשות דבר שכזה. למה לעורר את השדים. והיום כשאני מרגיש שאלת המזל מתרחקת קצת, שכל דבר שאני מנסה לעשות לא מסתדר לי משום מה אז אני נזכר בכל זה. מחשבה מקורס בפסיכולוגיה שעברתי תזכיר לי שכך טבע האדם, להיזכר באירועיים שליליים כאשר הוא עצוב ובחיוביים כאשר טוב לו. אז אולי אלך לסמם עצמי בצורה מלאכותית או לנשום אוויר צח. אולי הבעיה מתחילה מהצורה בה אני מגדיר את עצמי. מההישגים מול הכשלונות שאני תמיד מדרג. מהרצון להיות מושלם או לא כלום. אז היום, לא יום ראשון של שום שנה, לא יומולדת ואף לא יום שבת – אני מחליט לקחת את העבר והעתיד שלי, לשים אותם בקופסה גדולה בזיכרון ולקרוא לה "הדברים שכנראה הייתה להם סיבה והדברים שכנראה תהיה להם". ולתת להווה לשחות במקום הקסום שאני מקווה שנותר שם למעלה בין האוזניים.
ישבנו לבד באוטו. כמו בסרט זה חוזר אליי שנה אחרי שזה כבר היה אמור להישכח. כמו שבוע אחרי וכמו חודש אחרי. זוכר את הלבד הזה שבא עם הביחד. את הדקירות המוזרות בלב. את המוח שמסרב להודות שזה באמת נגמר. את המבט שמחייך אבל לא כמו מקודם. כמה נורא להיות אליך כלכך קרוב ובעצם השקט פה הוא נורא. ואולי עדיף שהשקט יישאר. כי כשהוא נעלם אנחנו מדברים על כל הדברים השוליים שיש. ופתאום כל כיוון מוביל לאי הסכמה. וכל הערה שלי מעצבנת אותך. וההתנהגות שחשבת שהיא חמודה מציקה לך. מציקה כי אתה לא מסוגל להודות עדיין בפני עצמך שזה נגמר. שמי ששמת במקום הכי גבוה כבר לא עושה לך את מי שעשה. הקסם נחשף, המציאות נתגלתה. והיא כבר לא מסקרנת כמו קודם. יש בה אדם פשוט שכבשת את ליבו אט-אט. או אולי בעצם מהר-מהר. ולא נעים לך כלכך אז אתה מוציא את זה על דברים אחרים. לוקח לו את ההגה כדי שיחנה כבר. אחרכך תגיד לו שאתה חולה כשינסה להתקרב אליך מול סרט. תעשה את כל הדברים שדמיין בסיוטיו מעבר לדבר הפשוט ביותר, שהוא להודות בפניו ובפני עצמך. להודות שלפעמים דברים נגמרים, ואף אחד לא יודע למה. או שיודעים, אך לא מוכנים להודות. או שאהבה חדשה או ישנה צומחת שוב בליבך. ואני כמו עכבר שלא מבין למה הגבינה פתאום מפסיקה להגיע רק מנסה בכל הכוח לשחזר את האיש שהכרתי. את האיש שעטף אותי באהבה שחשבתי שלא תיגמר. שגרם לעולמי להסתדר בתוך עיניו, גופו החם, צחוקו ודגדוגו וההבטחה שתמיד הכל יהיה בסדר. אולי את זה השארת לי. נזכר בשיחות איתך כשעוד הכל היה ורוד במשקפיי. איך אני מספר לך על חוויותיי במלוא הגוון הריגשי והמטורף של הנפש המבולבלת שלי ואתה מסכם ב"אבל חוץ מזה הכל טוב?" ואי אפשר שלא לצחוק להסמיק לתמימות שכזו ואולי גם לקצת זמן הכל באמת נראה קצת יותר טוב. ועכשיו כלכך הרבה זמן עבר, אך התהיות לא מניחות. הלימודים והמחויבויות עטפו אותי או שנעטפתי אני בהן כך שלא באמת בא מישהו אחריך שאוכל להשוות. שאוכל לראות אם עברתי הלאה. אם החכמתי ואינני נופל לידיים אוהבות לפני שאדע עד כמה אוהב אני. שאינני תולה את אושרי באחר. כלומר, מחפש אך לא נואש. רוצה בקשר אך רוצה גם לדעת שיהיה לי טוב בלעדיו. חברויות קיבלו ערך גדול יותר בעיניי. אני יודע שגם הן יכולות להיות זמניות, כמעט כמו הכל בחיים. כמו החיים עצמם. אך יש משהו ביציבות האפלטונית הזאת שאני יודע עתה שאני זקוק לה. בתקופות קשות שוב תמונתך חוזרת אליי ומחשבות משחזרות את ההליכה איתך יד ביד, לסרט כלשהו ורגעים לוהטים במקומות חשוכים. פינות רבות כלכך בתל אביב מזכירות לי אירועים שנגעו בצורה כלשהי בנפשי, במוחי, במחשבתי. אך הפינות שלך שונות הן מהשאר. הן מעלות אותך במלוא הדרך. ואני תוהה האם אני צריך "לסגור את העניין איתך" בצורה כלשהי. להבין באמת מדוע ולמה זה נגמר ומה לא סיפרת. אך קולי השני אומר לי מדוע לך לעשות דבר שכזה. למה לעורר את השדים. והיום כשאני מרגיש שאלת המזל מתרחקת קצת, שכל דבר שאני מנסה לעשות לא מסתדר לי משום מה אז אני נזכר בכל זה. מחשבה מקורס בפסיכולוגיה שעברתי תזכיר לי שכך טבע האדם, להיזכר באירועיים שליליים כאשר הוא עצוב ובחיוביים כאשר טוב לו. אז אולי אלך לסמם עצמי בצורה מלאכותית או לנשום אוויר צח. אולי הבעיה מתחילה מהצורה בה אני מגדיר את עצמי. מההישגים מול הכשלונות שאני תמיד מדרג. מהרצון להיות מושלם או לא כלום. אז היום, לא יום ראשון של שום שנה, לא יומולדת ואף לא יום שבת – אני מחליט לקחת את העבר והעתיד שלי, לשים אותם בקופסה גדולה בזיכרון ולקרוא לה "הדברים שכנראה הייתה להם סיבה והדברים שכנראה תהיה להם". ולתת להווה לשחות במקום הקסום שאני מקווה שנותר שם למעלה בין האוזניים.