בין דמיון למציאות
מפגש חטוף מתוכנן לזמן קצוב. היא דלתה כסף מהמכשיר בקיר, סידרה ארנקה: "היי, זו את?", "הי, זה אתה?" . היה מביט בה כשדיברה, פתאום היה מנתק עצמו ממילותיה והיה מפליג בדמיונו לאורך גופה, כאילו אוחז לחייה בשתי ידיו ונושק ברפרוף מעודן לשפתיה, מחליק ידיו על פניה , אגודליו כך נוגעים לא נוגעים בריסיה חורץ שבילים דמיוניים בפניה, מהדק אחיזת שפתיו בשפתיה, מרגיש את הלמות ליבה מתאם קצב עם ליבו שלו, רעד גופיהם מהדהד בתאום כאילו היו כלי תזמורת. ידו מחליקה על ראשה יורד על עורפה, עיניהם נעצמות… מתעורר ממחשבותיו, מביט בה, גומע את יופייה בעיניו, אשת שיחה רבת צדדים, מוקסם מאיכותה, משפוך ליבה , מאמיתותה, חש את הקרבה, גופו מתקשח תחתיו , רעד קל אוחז בו, הוא מחזיר עצמו למציאות בית הקפה בו הם יושבים, קסמיה כופים עליו הקשבה וריכוז "רק לא לנדוד שוב אל הדמיונות". מביט בה וצולל אל עינוגי הגוף. להט הנשיקה מתארך ומעמיק , מחול לשונות שמאיים לאבד שליטה, ידו מעורפה , שט במורד גבה, חש בצמרור של גופה, ידו האחרת מושכת עצמה מלחייה אל צווארה, אל חזה בתנועות מעגליות שכמעט לא נוגעות, חש את חידודי העור, פטמות מתקשות. נצמד בגופו אל שלה, מרגיש איך גופה נפתח לפניו, תנועותיה לא משתמעות לשתי פנים , היא רוצה אותו עכשיו, מרגישה את קשיותו נצמדת אל ביטנה, והיא בעילפון חושיה מושכת אותו אליה, הוא ממשיך בקצבו האיטי, לא נותן לעצמו להיגרר אל תהום הנשייה, לאט ובמתינות, מעסה את ביטנה הרכה, לוחץ בתחתיתה בואך ערוותה, עיניה נבלעות בתוך ארובתן. איך תרגיש כשתשוב אל בעלה, אלו משקעים יישארו בה, איך תתחולל המלחמה בתוכה? זמנם הקצוב כמעט ומסתיים, מנסים להכיל יותר ויותר בזמן שנשאר … אחיזתו מתהדקת, לשונו מגלה עוד ועוד מקומות נסתרים בפיה, הלחות המעוררת שמתערבבת לה בשפתיהם מעבירה זרמים לאורך גופו, אוחז בישבנה אוחז בחוזקה , מחליק אצבע אל מרכזו להעביר רטט בפתחה זה, ידו ההשניה כבר החליקה במורד מפשעתה, באצבע עדינה מצדו זה של הפתח ומצדו האחר, היא מנסה להתאים תנועותיה כך שיגע בה שם במקום אך הוא באדיקות ממשיך להלך סביב, ריח גופה באפו , כמו כריש שהריח את הדם, פורצים יצריו ורגע לפני האבדון משכיב אותה על הרצפה הקרה, מכוון עצמו אל בין רגליה "לאט, לאט.. בבקשה בעדינות" מתחננת על נפשה, הוא חודר באיטיות , זמן שנמשך כאילו לנצח , ואז באחת נדחף כולו לתוכה כאילו פורק כל עול, " לאאא ", הוא הודף בחוזקה , לא מוותר לעצמו ולא לה, ואז מאט קצבו לאותה איטיות, מנשק שפתיה, מביט לתוך עיניה תוך תנועה הרמונית שמתחילה לתאם מקצבים, עולה ויורד ,והקצב גובר במתינות ו… כוס הקפה כבר אזל, זמננו תם, נפרדים בחיוך נלהב, מבטיחים להתראות. כביש החוף, בדרכו הביתה שוב עולות בראשו תמונות…
מפגש חטוף מתוכנן לזמן קצוב. היא דלתה כסף מהמכשיר בקיר, סידרה ארנקה: "היי, זו את?", "הי, זה אתה?" . היה מביט בה כשדיברה, פתאום היה מנתק עצמו ממילותיה והיה מפליג בדמיונו לאורך גופה, כאילו אוחז לחייה בשתי ידיו ונושק ברפרוף מעודן לשפתיה, מחליק ידיו על פניה , אגודליו כך נוגעים לא נוגעים בריסיה חורץ שבילים דמיוניים בפניה, מהדק אחיזת שפתיו בשפתיה, מרגיש את הלמות ליבה מתאם קצב עם ליבו שלו, רעד גופיהם מהדהד בתאום כאילו היו כלי תזמורת. ידו מחליקה על ראשה יורד על עורפה, עיניהם נעצמות… מתעורר ממחשבותיו, מביט בה, גומע את יופייה בעיניו, אשת שיחה רבת צדדים, מוקסם מאיכותה, משפוך ליבה , מאמיתותה, חש את הקרבה, גופו מתקשח תחתיו , רעד קל אוחז בו, הוא מחזיר עצמו למציאות בית הקפה בו הם יושבים, קסמיה כופים עליו הקשבה וריכוז "רק לא לנדוד שוב אל הדמיונות". מביט בה וצולל אל עינוגי הגוף. להט הנשיקה מתארך ומעמיק , מחול לשונות שמאיים לאבד שליטה, ידו מעורפה , שט במורד גבה, חש בצמרור של גופה, ידו האחרת מושכת עצמה מלחייה אל צווארה, אל חזה בתנועות מעגליות שכמעט לא נוגעות, חש את חידודי העור, פטמות מתקשות. נצמד בגופו אל שלה, מרגיש איך גופה נפתח לפניו, תנועותיה לא משתמעות לשתי פנים , היא רוצה אותו עכשיו, מרגישה את קשיותו נצמדת אל ביטנה, והיא בעילפון חושיה מושכת אותו אליה, הוא ממשיך בקצבו האיטי, לא נותן לעצמו להיגרר אל תהום הנשייה, לאט ובמתינות, מעסה את ביטנה הרכה, לוחץ בתחתיתה בואך ערוותה, עיניה נבלעות בתוך ארובתן. איך תרגיש כשתשוב אל בעלה, אלו משקעים יישארו בה, איך תתחולל המלחמה בתוכה? זמנם הקצוב כמעט ומסתיים, מנסים להכיל יותר ויותר בזמן שנשאר … אחיזתו מתהדקת, לשונו מגלה עוד ועוד מקומות נסתרים בפיה, הלחות המעוררת שמתערבבת לה בשפתיהם מעבירה זרמים לאורך גופו, אוחז בישבנה אוחז בחוזקה , מחליק אצבע אל מרכזו להעביר רטט בפתחה זה, ידו ההשניה כבר החליקה במורד מפשעתה, באצבע עדינה מצדו זה של הפתח ומצדו האחר, היא מנסה להתאים תנועותיה כך שיגע בה שם במקום אך הוא באדיקות ממשיך להלך סביב, ריח גופה באפו , כמו כריש שהריח את הדם, פורצים יצריו ורגע לפני האבדון משכיב אותה על הרצפה הקרה, מכוון עצמו אל בין רגליה "לאט, לאט.. בבקשה בעדינות" מתחננת על נפשה, הוא חודר באיטיות , זמן שנמשך כאילו לנצח , ואז באחת נדחף כולו לתוכה כאילו פורק כל עול, " לאאא ", הוא הודף בחוזקה , לא מוותר לעצמו ולא לה, ואז מאט קצבו לאותה איטיות, מנשק שפתיה, מביט לתוך עיניה תוך תנועה הרמונית שמתחילה לתאם מקצבים, עולה ויורד ,והקצב גובר במתינות ו… כוס הקפה כבר אזל, זמננו תם, נפרדים בחיוך נלהב, מבטיחים להתראות. כביש החוף, בדרכו הביתה שוב עולות בראשו תמונות…