בין דימיון למציאות.
נדמה כאילו אני פוחדת לעצום עיניים. לא להיות בשליטה על הזמן. לתת לו לעבור כשאני מנותקת לגמרי מהמציאות. נדודי השינה האלה-שוב פעם תוקפים אותי, לא נותנים לי לישון. אני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שישנתי 8 שעות רצוף. הייתי רוצה לכתוב שזה היה בזרועותייך אבל מאוחר מדי לכתוב שקרים. זה השעות בהן הדימיון שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות- לא שבשאר הזמן הוא לא פועל, אבל בלילה אין לי שליטה עליו. אין דברים שיסיחו את דעתי ממנו. אז אני נשאבת פנימה- לדימיון שלי. ושוב פעם מגלה שהדימיון שלי חי חיים טובים יותר ממני. חיים מלאי תעוזה. ללא פשרות ופחדים. גם אני רוצה. בינתיים אני נאחזת בדימיונות שלי. אבל הפעם אני לא מצליחה להעלות אותם כל כתב. כאילו הכל ברור לי יותר. ולכתוב דמיונות זה כמו לכתוב שקרים. ואז אחרי שסיימתי לכתוב אני קוראת את מה שיצא, ובדרך מוזרה מוצאת את עצמי מתחברת לזה, למרות שזה לא אמיתי, למרות שזה הדימיון שלי שמדבר מתוכי ולא המציאות שלי. ואיך זה שתמיד אני מסיימת בשאלה? שאלה מציאותית שנובעת מתוך דימיון מופרז. דימיון שהיה עושה הכל להפוך למציאות שלי. ושוב פעם אני מוצאת את עצמי שואלת- מה עומד בדרכו? האם אני זאת שלא נותנת לו לפרוץ? שנועלת אותו בתוך מוחי, בתוך גבולות הראש לי, לא נותנת לו לפרוץ קדימה-להפוך למציאות שלי. ובאיזה מציאות אני חיה כרגע? הייתי רוצה פעם אחת- למצוא גם תשובה. אבל הדימיון שלי מספק לי רק אמצעים לדמיונות שהופכים במציאות היומיומית שלי לשאלה אחת גדולה. ואף תשובה לא ברורה לי- ומהשאלות אני בדרך כלל בורחת. ואם אני כבר מוצאת את עצמי מחפשת, אז רק בדימיון. בגבולות שאני מכירה. גבול דמיוני שציירתי לעצמי. ממש כמו שציירתי אותך. רק שגם את- כמו הגבול -נמצאת בדימיון. גם את לא מוצאת את הדרך לפרוץ החוצה ,אליי ,למציאות שלי. בלילות שאין ירח ומרגישים את החורף כבר בפתח אני מגלה עד כמה דק הגבול שבין המציאות שלי ולדמיון שלי. ואני עוד יותר מבינה שזה בכלל לא משנה כמה הוא דק- הרי בכל מקרה אני לא צליחה לפרוץ אותו. ואולי בכלל אני לא צריכה להקשות על עצמי. אולי מה שצריך זה לתת לדימיון להיות אך ורק הדימיון שלי. ולמציאות לתת הזדמנות חדשה לתפוס מקום גדול יותר בחיי. ולא לתת לדימיון להשתלט עליי- כי הוא רק מושך אותי אחורה בחבל דימיוני. אז אני אפסיק הכל עכשיו. אעצום עיניים ואתן לחלומות לתפוס מקום. והיום בשעה מאוחרת יותר שלאחרים היא בטח מוקדמת, אני אתעורר לתוך מציאות חדשה. שנשארה- המציאות שלי.
נדמה כאילו אני פוחדת לעצום עיניים. לא להיות בשליטה על הזמן. לתת לו לעבור כשאני מנותקת לגמרי מהמציאות. נדודי השינה האלה-שוב פעם תוקפים אותי, לא נותנים לי לישון. אני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שישנתי 8 שעות רצוף. הייתי רוצה לכתוב שזה היה בזרועותייך אבל מאוחר מדי לכתוב שקרים. זה השעות בהן הדימיון שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות- לא שבשאר הזמן הוא לא פועל, אבל בלילה אין לי שליטה עליו. אין דברים שיסיחו את דעתי ממנו. אז אני נשאבת פנימה- לדימיון שלי. ושוב פעם מגלה שהדימיון שלי חי חיים טובים יותר ממני. חיים מלאי תעוזה. ללא פשרות ופחדים. גם אני רוצה. בינתיים אני נאחזת בדימיונות שלי. אבל הפעם אני לא מצליחה להעלות אותם כל כתב. כאילו הכל ברור לי יותר. ולכתוב דמיונות זה כמו לכתוב שקרים. ואז אחרי שסיימתי לכתוב אני קוראת את מה שיצא, ובדרך מוזרה מוצאת את עצמי מתחברת לזה, למרות שזה לא אמיתי, למרות שזה הדימיון שלי שמדבר מתוכי ולא המציאות שלי. ואיך זה שתמיד אני מסיימת בשאלה? שאלה מציאותית שנובעת מתוך דימיון מופרז. דימיון שהיה עושה הכל להפוך למציאות שלי. ושוב פעם אני מוצאת את עצמי שואלת- מה עומד בדרכו? האם אני זאת שלא נותנת לו לפרוץ? שנועלת אותו בתוך מוחי, בתוך גבולות הראש לי, לא נותנת לו לפרוץ קדימה-להפוך למציאות שלי. ובאיזה מציאות אני חיה כרגע? הייתי רוצה פעם אחת- למצוא גם תשובה. אבל הדימיון שלי מספק לי רק אמצעים לדמיונות שהופכים במציאות היומיומית שלי לשאלה אחת גדולה. ואף תשובה לא ברורה לי- ומהשאלות אני בדרך כלל בורחת. ואם אני כבר מוצאת את עצמי מחפשת, אז רק בדימיון. בגבולות שאני מכירה. גבול דמיוני שציירתי לעצמי. ממש כמו שציירתי אותך. רק שגם את- כמו הגבול -נמצאת בדימיון. גם את לא מוצאת את הדרך לפרוץ החוצה ,אליי ,למציאות שלי. בלילות שאין ירח ומרגישים את החורף כבר בפתח אני מגלה עד כמה דק הגבול שבין המציאות שלי ולדמיון שלי. ואני עוד יותר מבינה שזה בכלל לא משנה כמה הוא דק- הרי בכל מקרה אני לא צליחה לפרוץ אותו. ואולי בכלל אני לא צריכה להקשות על עצמי. אולי מה שצריך זה לתת לדימיון להיות אך ורק הדימיון שלי. ולמציאות לתת הזדמנות חדשה לתפוס מקום גדול יותר בחיי. ולא לתת לדימיון להשתלט עליי- כי הוא רק מושך אותי אחורה בחבל דימיוני. אז אני אפסיק הכל עכשיו. אעצום עיניים ואתן לחלומות לתפוס מקום. והיום בשעה מאוחרת יותר שלאחרים היא בטח מוקדמת, אני אתעורר לתוך מציאות חדשה. שנשארה- המציאות שלי.