אורי, תחשוב שוב
אני לא יודע אם אתה רווק, נשוי או גרוש. אני משער שגרוש אתה לא. אז תן לי לספר לך מנסיון שלי ושל רבים שאני מכיר: כל עוד התא המשפחתי מתפקד, יש חלוקת תפקידים בין בני הזוג. עכשיו כולן כאן קופצות, ויבקשו לטעון שרוב הטיפול בילדים מוטל על האשה. נכון, זה המצב הרווח, לא זה הויכוח. כשבני הזוג נפרדים, נוצר מצב חדש. אני, ואבות גרושים רבים כמוני, מגלים שקשר עם הילדים אינו דבר מובן מאליו. שכל שעה נחשבת, שכל הזדמנות, אסור להחמיצה. מכיוון שבמצב היום ברובם המוחלט של המקרים הילדים גרים אצל האם, אז אבות (לא כולם) מוצאים את עצמם נלחמים על הזכות לקשר עם ילדיהם. מה שאתה הצעת, זה שאב שהיה בקשר פחות עם הילדים, יאלץ לראות אותם עוד פחות אחרי הגירושין. השאלה את מי אתה מעניש: את האב? בהחלט. ומה עם הילדים? למה עליהם לראות פחות את אביהם? לא די בטלטלה שהגירושים כפו עליהם? הזכות של הילדים להיות בקשר עם שני ההורים עומדת מעל לכל שיקול אחר, ולו רק כדי לשמור אותם מאוזנים ויציבים ככל האפשר. יש נשים, כמו מכשפה, שרוצות לנקום באקסים שלהם. שיהיה להם רע. כי הם עשו להן רע. מלחמות צודקות זה דבר חשוב. אבל האמנה הבינלאומית לזכויות הילד מוציאה ילדים מחוץ למשחק שנקרא מלחמה. ואותה אמנה קובעת שזו זכות של הילדים לקשר עם שני ההורים, ושזו חובה של המדינה לאפשר להם לממש זכות זאת. מה שאומר שלא רק שיש לאפשר לאב לראות את ילדיו בדיוק כמו לאם, אלא יתרה מזאת - יש לחייב אבות שמסרבים לקשר בכלל, להיות בקשר עם הילדים. חוץ מזה, היום כבר מסתייגים מהדיבור על משמורת, שגורם למאבק בין ההורים עם מנצח ועם מפסיד. במקום זה מדברים על חלוקת אחריות הורית. וייטיבו לעשות מנהלות הפורום אם ישימו ליבן למגמה החדשה הזאת: אחריות הורית היא של שני ההורים, והתחלקות בה בכל שלב היא חובה של שני ההורים. בעת נישואים ובעת גירושים.