ביטוי רגשי

ביטוי רגשי

הורים יקרים, זקוקה נואשות להתייעץ ביתי בת 3.3, בת יחידה להוריה שאינם נשואים. אביה ואני מאוד קשובים לה, תומכים בה ללא סייג, מקדישים לה הרבה תשומת לב אישית, מסורים לה. ובכל זאת, הילדה לא יודעת לקבל מה זה "לא", מסרבת לקבל את הסמכות שלנו ושל הגננת וחווה נסיונות שלנו להציב לה גבולות בחוסר אהבה. היא מבלבלת בין כעס, הצבת גבול וחוסר אהבה. מצב זה יוצר אצלי בלבול. הרי אני לא רוצה שהיא תרגיש דחויה ולא אהובה. מצד שני, אני רוצה להציב לה גבולות ברורים וללמד אותה להענות לסמכות. על אף כל תשומת הלב שנתנת לה, היא רוצה עוד. כאילו היא חייבת לבדוק שוב ושוב עד כמה נתפנה אליה פיזית ורגשית. אין לזה סוף. מפחידה אותי המחשבה שאולי היא לא בטוחה באהבתנו אליה והסרוב שלה "להשתחרר" נובע מחוסר ביטחון בקשר שלה איתי. לפעמים מרוב הבדיקות שהיא עושה אני באמת מרגישה חנוקה ועייפה מבדיקותיה ומגיבה אליה בחוסר סבלנות מסויימת, הרי אי אפשר להעביר ימים שלמים בהתעסקות הזאת.... אשמח לשמוע מאחרים אם חוו חוויה דומה וכיצד התמודדו.. תודה
 

אפרתש

New member
שאלות

איך את יודעת שהיא אכן מפרשת את הגבולות כחוסר אהבה? האם יכול להיות שהיא מנגנת כאן על עצב שלכם ("צעקת עלי! את לא אוהבת אותי!"), ולא באמת חשה כך? אני מבינה שאת והאבא של הילדה לא חיים יחד? יתכן שכאן המקור לבעיה?
 

דליה.ד

New member
מה פתאום?

מה הקשר אם ההורים גרים יחד או לא? אני מכירה הרבה מאוד ילדים לאמהות שאינן מתגוררות עם האב והם מקבלים גבולות. ממליצה על הספר: "שיקום הסמכות ההורית" של ד"ר חיים עומר.
 
שאלות

לאפרתש, יו................כמה אני שמחה על התייחסותך, תודה! ובכן, תמיד אחרי שאני מעירה לה או קצת כועסת)גם זה קורה לפעמים) הי אומרת לי: "אמא אני אוהבת אותך", כאילו היא מחפשת דרך להתפייס. היא מייד דורשת חיבוק, להיות בטוחה שאני עדיין "שם" עבורה והיא לא תאבד אותי. בכל פעם שאני רוצה להציב לה גבול היא כאילו לא שומעת אותי, לא מקשיבה ואם אני מגבירה את האסרטיביות אז היא מתחילה לבכות כאילו אבד עליה עולמה. אני יודעת שילדים מרגישים כאילו האדמה נשמטת תחת רגליהם כאשר ההורים כועסים אבל היא באמת מגזימה כי רק לעיתים באמת רחוקות אני מאבדת את השלווה. אני חייבת להודות שבאותם זמנים אני פשוט לא רואה ממטר. אני דואגת להגיד ךה שאני עצבנית, כועסת ותיכף אני ארגע והכל יהיה בסדר. לפני השינה אני תמיד מתנצלת ואומרת לה סליחה, מזכירה לה כמה אני אוהבת אותה. האם זה עוזר? האם היא מצליחה להמשיך אהובה בזמן שאני כועסת? אני לא חושבת שהיא מרדנית ומתקשה לקבל סמכות בגלל שאני ואביה לא נשואים ולא חיים ביחד. אני בטוחה שבאופן הכי אבולוציוני היא חשה שצריכים להיות שני הורים עבורה. יש לה שני הורים שמאוד אוהבים אותה, הם פשוט החליטו לא להתחתן ואינם גרים יחד. בעוד אני כותבת שורות אלו צץ לי רעיון: האם ייתכן שקשה לנו להציב לה גבולות כי אנו חשים שאנחנו צריכים לפצות אותה על חוסר השלמות של משפחתה? האם אנחנו צריכים להכנע יותר לדרישותיה? ייתכן...אולי.... הייתי רוצה שהיא לא תדבק אלי, תצטרך אותי ממקום בריא ולא של תלות או להוכיח שאני שם עבורה. אני כותבת דברים שקשים לי לעכול וממש מייסרים אותי. כי אין דבר בעולם שהייתי רוצה יותר מאשר לטעת בה תחושה של ביטחון בלתי מעוער בי ובאהבתי אליה. אנא, עזרו לי להבין מה קורה פה. ייתכן, שאני מבלבלת בין הקושי שלי לשלה?
 

נעה גל

New member
מה זו הצבת גבול עבורך? (יצא ארוך)

בניגוד לדליה אני ממליצה בחום על "הורות יעילה" של ד"ר תומס גורדון. הספר מאוד אמריקאי בסגנון שלו (וזו לא מחמאה), אבל יש לו הארות יפות ויותר מהכל - הוא עוזר ללמוד איך לברור משפטים ואיך לנסח אותם כך שהם יהיו חד משמעיים ויעבירו את המסר הרצוי. המצב שתיארת באמת נשמע בלתי נסבל. מאיך שתיארת את מה שקורה, יש לי הרגשה שהילדה מגיבה אליכם ולא יותר. כלומר, שמשהו במסרים שלכם לא עקבי ולא מאורגן (והכוונה כאן היא לא ל- להיות עיקביים ב"אל תעלי עם נעליים על הספה"). את מתארת כל מיני תופעות שלא בהכרח קשורות אחת לשניה ועל כל אחת מהן אפשר לפתוח דיון שלם כאן
. בת יחידה להוריה שאינם נשואים אני, בניגוד לדליה חושבת שיתכן שיש קשר לעובדה שאתם לא חיים יחד (הבנתי נכון? כשאמרת שאתם לא נשואים התכוונת לכך שאתם לא חיים באותו בית, ולא למצב המשפחתי שלכם?). לפעמים כשהורים לא חיים יחד יש נטיה של כל אחד מהם "לפצות" את הילדה (לא קיים תמיד כמובן) ואז עלול להיות קצת בלגן רגשי שהיא פשוט מגיבה אליו. אני מנסה לפרק את ההודעה שלך למשפטים ולשאול כל מיני שאלות להבהרה, טוב? הילדה לא יודעת לקבל מה זה "לא", מסרבת לקבל את הסמכות שלנו ושל הגננת וחווה נסיונות שלנו להציב לה גבולות בחוסר אהבה. איך היא מגיבה? מה היא עושה? מתי אתם אומרים לה "לא"? היא מגיבה בגן כמו שהיא מגיבה בבית? את יכולה לתת דוגמאות למצבים בהם היא מסרבת לקבל סמכות? איך אתם מציבים גבולות? היא מבלבלת בין כעס, הצבת גבול וחוסר אהבה. איך את יודעת? מה היא אומרת? מצד שני, אני רוצה להציב לה גבולות ברורים וללמד אותה להענות לסמכות. כאן יש לי הארה (או הערה, תלוי איך את מסתכלת על זה
): המטרה של "גבול", כמו שאני רואה אותה, היא לתת לילד מסגרת ביטחון שבה הוא יכול לפעול בחופשיות. אני לא חושבת שהמטרה של גבול היא להענות לסמכות. בואי לרגע אני אשרטט לך את התמונה האידאלית של "הצבת גבולות": הצבת גבולות היא פעולה שלא דורשת הרבה אנרגיה כאשר הגבולות המוצבים הם טבעיים, המטרה שלהם ברורה והם חד משמעיים. ברגע שלהורה ברור לחלוטין למה הוא מציב שם גבול (ולא מתוך הנימוק "כי צריך", אלא מתוך נימוק "אמיתי" כמו (בקיצוניות רבה) "אפשר למות מזה") מהניסיון שלי, הילדים כמעט לא מותחים את הגבולות במקומות האלה. כאשר מציבים גבולות כדי "לחנך" כדי "להכין אותו לעולם" או "כי ככה צריך" יש כאן פוטנציאל לעימותים רבים (תלוי הרבה פעמים באישיות של הילד). על אף כל תשומת הלב שנתנת לה, היא רוצה עוד. כאילו היא חייבת לבדוק שוב ושוב עד כמה נתפנה אליה פיזית ורגשית. אין לזה סוף. מפחידה אותי המחשבה שאולי היא לא בטוחה באהבתנו אליה והסרוב שלה "להשתחרר" נובע מחוסר ביטחון בקשר שלה איתי. כשקראתי את הקטע הזה, שמיים תכולים, עמדו לי דמעות בעיניים. כי אני חושבת שמכל מה שכתבת כאן יכול להיות שזו באמת הנקודה. לדעתי, גם את חושבת שאולי זו הנקודה (ולראייה הכותרת שנתת להודעה שלך). יכול להיות שהיא באמת לא בטוחה באהבה שלכם כלפיה. זה קורה לפעמים. זה לא תמיד תלוי בהורים או באשמתם. יכול להיות שאתם נותנים, מקשיבים ותומכים ב-100% מבחינתכם, אבל אלה לא ה-100% שהיא זקוקה להם. אתם משקיעים את הנשמה ומרגישים שאתם משקיעים המון כוח נפשי, והיא לא מקבלת את כל העוצמות שאתם משקיעים בה, משהו בדרך הולך לאיבוד. ומכיוון שהיא לא מקבלת את תשומת הלב בדרך שבה היא זקוקה לה היא דורשת עוד ועוד, ואתם נותנים עוד אבל היא שוב לא מרגישה את זה. וכמה אפשר להמשיך ככה? בטח שזה מעייף ומתיש. איך אפשר לצאת מזה? לקבל יעוץ. שמישהו מקצועי יפגוש את הילדה ואתכם, יראה את האינטראקציות בינכם ויעזור לכם לפתור אותן. ועכשיו עוד שתי נקודות אחרונות שיכול להיות שמשפיעות ושכל מה שכתבתי למעלה הוא קישוקוש אחד גדול - א - אני לא יודעת מה מצב היחסים בינך לבין אביה של הבת שלך. אם הקשר בינכם מעורער יכול להיות שהיא מגיבה לזה. ואז דרכי הפתרון צריכות להיות שונות. ב - מכיוון שהעלת את נושא הגן והגננת - את בטוחה ב-100% שהכל בסדר בגן? אולי לא טוב לה בגן והיא מוציאה את זה עליכם?
 
בדרך לאיבוד

תודה נעה גל, על התייחסותך הרצינית. בואי עזרי לעשות סדר בדברים: אכן, יש לי הרגשה שה-100% שלי אכן מתפספסים להם בדרך וייתכן שהילדה רוצה אהבה מהסוג שהיא זקוקה לו ולא מהסוג שאני נותנת לה (אבוי!). אם כך.... איך היא רוצה את האהבה שלי אליה? בלי כעסים אף פעם? שתמיד אעשה ואענה על צרכיה? ומה איתי? אני גם צריכה מרחב! מצב היחסים ביני לבין אביה סביר ביותר. אנחנו מתקשרים היטב ביננו ובכל הקשור אליה. לעיתים נדירות אנחנו מתווכחים. הקשר שלה איתו הוא מצויין. מבחינתה, היא מוכנה להתחתן איתו מחר. אני לא רואה שום בעייה בקשר שלנו שמשפיעה עליה מלבד רצונה שנהיה כולנו ביחד. נטע, ביתי, נולדה באמצע אוקטובר כל שהיא ילדה גבולית מבחינת הגיל. עד כה היתה תמיד הכי צעירה במעון. השנה החלטנו להפריד אותה מקבוצת בני גילה ולהשאיר אותה בכיתה שבה היא תהיה בין הבוגרים. אני חושבת שזו היתה טעות, שכן נטע היא ילדה מאוד חכמה, בעלת ידע נרחב וכושר ריכוז וקליטה טובים מאוד. מצד שני היה לנו ברור שהיא עדיין זקוקה לחום, לחממה. לצערנו הכיתה הזו היא כיתה מאוד לא מאורגנת, ילדים הרבה פחות מפותחים ממנה. הבנתי מהגננות שהיא מחפשת כל הזמן את חברתן, עוזרת להן ופחות משחקת עם ילדים אחרים. אני עדיין ממשיכה להיות בקשר עם אמהות מהגן הקודם ואנחנו לפעמים נפגשות אחר הצהריים. נטע לא רוצה בכלל להיות איתם או לשחק איתם והיא מחפשת להיות איתי כל הזמן. היא לא רוצה בנים כי הם מרביצים. גם בגן היא כל הזמן שואלת את הגננת אם היא כועסת עליה על כל הערה שלה. היא כנראה זקוקה לדעת שבכל מקרה, ולא משנה מה, אוהבים אותה. האם ייתכן שויתרה על חברים כרגע מפני שהיא צריכה לבסס את תחושת הביטחון שלה איתי? יכול להיות. אוףףףףףףףףףף! זה קשה! הלוואי והייתי יודעת כיצד לתת לה תחושה זו. נועה, התיאור שלי נשמע לא טוב אבל זה לא בדיוק כך. נטע היא ילדה שמחה, מנהיגה בכיתה, בולטת מאוד ביופיה ובידע שלה. כאמור, נטע בת 3.3 ועדיין לא ממש מדברת שוטף. לא מבטאת את עצמה לגמרי. לפעמים אני מנסה לדבר איתה והיא מתחמקת, לא רוצה לענות. יכול להיות שגם פה הקושי. בבית ישנם פרקי זמן ארוכים שהיא יכולה לשחק עם עצמה. היא אוהבת בעיקר לצייר, משחקי מחשב, שהן פעילויות שאינן דורשות חברה של ילדים. היא אוהבת בעיקרון לשחק לבד בעוד שאר הילדים כבר בשלב שהם רוצים לשחק יחד ולתקשר אחד עם השני. אולי אני מגזימה? היא בסך הכל בת 3? נניח והיא מתפתחת רגשית וחברתית קצת יותר לאט. אז מה? אולי, זו תקופה והכל יעבור? שמתי לב שבהורות יש תמיד עליות וירידות, לפעמים הכל נראה תקין ובריא ולפעמים אני נבהלת ומתבלבלת. אולי צריך פשוט לקחת פסק זמן, להירגע, לראות כיצד יתפתחו הדברים. לגבי האהבה שהולכת לאיבוד בדרך......מה עושים עם זה? הרי אי אפשר לשאול אותה. יש לך רעיונות? גם לי יצא ארוך. הצלחתי לבלבל אותך?
 

לאה_מ

New member
היא בסך הכל בת שלוש.

ואני חושבת שזה הזמן שלך להתמקד במערכת היחסים ביניכן, ולא לדאוג ליכולות החברתיות שלה, שהן עדיין רק מתפתחות ומתהוות (וכמו כל דבר אחר - לא אצל כולם באותו קצב). הכללים בבית שלכם לא צריכים להבנות רק סביב נטע. גם את גרה בבית, בדיוק כמוה. אתן (ובעיקר את) צריכות לבנות מערכת של כללים לחיים המשותפים שלכן (של גבולות, אם תרצי) שמותאמת לכל אחת מכן לחוד ולשתיכן גם יחד. נטע לא צריכה להרגיש כבולה ומוגבלת, וגם את לא. את בהחלט לא צריכה להרגיש שאין לך את המרחב שלך, בדיוק כפי שאני בטוחה שאת לא רוצה למנוע מנטע את המרחב שלה. אני מציעה לך להתחיל מדברים קטנים - לחשוב מה באמת חשוב לך - ומה הסיבה שהדברים האלה חשובים לך (לפעמים כשמנסים למצוא את הסיבה מגלים שמשהו שנראה חשוב בעצם לא כל כך חשוב כפי שהיה נדמה לנו). בכל הדברים שאינם חשובים לך, אני מציעה לך לאפשר לנטע לתחום את הגבולות שלה - זה יתן לה את התחושה שצרכיה נענים, ועדיין לא יפגע בך ובדברים החשובים לך. לגבי הדברים החשובים לך, שם תצטרכי לבדוק איפה את יכולה לאפשר לה בכל זאת את מה שהיא רוצה (או חלקו) תוך שמירה על האינטרסים שלך, ואיפה החלטת לשים "גבול" מוחלט. הגישה הזו דורשת מחשבה ויצירתיות מצידך, וגם סבלנות, משום שקשה לשקם אמון שנפגע, אבל בסופו של דבר היא משתלמת, ובסופו של דבר תגלי שכאשר את מתחשבת באינטרסים וברצונות של נטע, גם היא נוטה להתחשב בך. לגבי הגן - אני חושבת שיש הרבה יתרונות בלהיות גדול בקבוצה. לנטע יש עוד הרבה שנים "להתפתח", ודוקא הבטחון העצמי ותחושת הערך שמקנים היכולת לעזור לאחרים, המעמד המיוחד אצל הגננות וכו´ - כל אלה לא יסולאו בפז. ולגבי האהבה - אני מבינה שנטע היא בת יחידה - אם כן יש לך ודאי זמן בשפע איתה - פשוט תנצלי אותו - תעשו יחד דברים האהובים עליכן (ציור משותף, משחק, טיול, האזנה למוסיקה, קריאת ספרים...), אם נטע אוהבת מגע פיזי את יכולה להרבות בחיבוקים, נשיקות ומגע, לשתף אותה בדברים מהחיים המשותפים שלכן (כמו קניות בסופר, הכנת ארוחת ערב, קיפול הכביסה, שטיפת הכלים) - האהבה נמצאת שם, בפרטים הקטנים.
 
בת 3 וזה הכל

ללאה שלום, רוב תודות על ההתייחסות המרגיעה. כל מה שכתבת נראה לי מאוד רלוונטי. אנחנו מאוד נהנות לשחק, לבשל, לקרוא וליצור ביחד. בדרך כלל לאחר פעילות משותפת היא מתפנה לשחק באופן עצמאי ואני יכולה גם להנות מחופשיות מסויימת בבית. עדיין יש מקום לשיפור בנושא של לאפשר גם לי מעט מרחב בתוך היום יום המתיש. היום היה יום חדש, מחר עוד אחד והעננה האפורה שתקפה אותי מתפוגגת. אני מניחה שאנחנו שוב עולות על גלים של סיפוק ואהבה. תודה לאה.
 

vered4

New member
מהדברים שלך קיבלתי שתי תחושות

שמי שמבולבל זו את
ושבנוסף את "חושבת" יותר מדי. שני הדברים למרות איך שהם נשמעים הם לא ביקורת שלילית. אני חושבת שלפעמים מרוב שרוצים לעשות כל מיני דברים "נכון" שוכחים את ההרגשה האוטנטית. הפתרון בשבילך ובשביל הבת שלך, הוא שאת תרגישי יותר בטוחה ויותר רגועה. מצד אחד תחשבי מה חשוב לך מבחינת אותם גבולות, ותתני לבת שלך לדעת שאלה דברים שאת לא מוותרת עליהם. ומצד שני תזרמי עם השאר. הרבה פעמים מתייחסים לגידול של ילד שלישי, שהוא כביכול גדל "לבד", ואני רואה את זה בעצמי. הדברים הרבה יותר נינוחים. כל מיני דברים שנראו נורא חשובים עם הילדים הראשונים, היום נראים הרבה פחות עקרוניים.
 
למעלה