ביחד אבל לבד, מוכר?!..
הייתי רוצה להתייעץ אתכן בעניין מטריד....
אני בזוגיות מעל שנה, בת זוג מדהימה, בתחילה הייתי האישה הלא קלה, יום אחד הרגשתי בטוח, והחלטתי להתמסר, לא לבגוד, להיות שם, כולי...
היא מעניקה לי מעל ומעבר, מפתיעה כל פעם בעוד משהו שגורם ללב שלי לפעום בקצב מסעיר, מרגשת, אבל יחד עם כל זה, אני מרגישה לבד, הכי לבד שיש..
כאילו אני משקרת לעצמי שטוב לי, ואני תוהה למה, זו בעיה אחת...
משהו נוסף שהייתי רוצה לחלוק, זה עניין ההתפרצויות זעם שלה, יש לה קטע כזה כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה, היא מתפרצת, בצעקות, בלהעיף דברים , וזה מחרפן אותי ואז אני מחליטה לשים מרחק, לצאת לטייל עם הכלב וכו'.. כדי שהיא תירגע ותלמד איך להתנהג(אני יודעת שזה נשמע כמו משחקי ילדות בנות 17, אבל אנחנו קצת מעבר, קצת הרבה)... כשאני חוזרת הביתה, אני מנסה לא להתייחס אליה, וזה כי הזעם מכלה בי כל שמץ של שלווה, היא מסעירה אותי בקטע רע.. אבל אנחנו שונות, אני לא מתפרצת, אני אדישה, (מעמידה פנים)... ואז היא משחקת איתי את משחק החנפנות המוכרת, חיבוקים ונשיקות שאסלח לה... נמאס לי לסלוח לה, פעמים מתחשק לי ללכת רחוק, אבל כל פעם שאני עושה זאת, היא נשברת ממש, ואני מתגעגעת..
אנחנו עושות את השיחה הרצינית הזו, כל פעם אחרי ריב, כבר מתחיל לי להמאס "לדבר על זה"... באלי לחיות בשקט, אני תוהה אם קיים דבר כזה במערכת יחסים עם נשים...
אשמח לדעת מה דעתכן בנידון, לייעץ...
הייתי רוצה להתייעץ אתכן בעניין מטריד....
אני בזוגיות מעל שנה, בת זוג מדהימה, בתחילה הייתי האישה הלא קלה, יום אחד הרגשתי בטוח, והחלטתי להתמסר, לא לבגוד, להיות שם, כולי...
היא מעניקה לי מעל ומעבר, מפתיעה כל פעם בעוד משהו שגורם ללב שלי לפעום בקצב מסעיר, מרגשת, אבל יחד עם כל זה, אני מרגישה לבד, הכי לבד שיש..
כאילו אני משקרת לעצמי שטוב לי, ואני תוהה למה, זו בעיה אחת...
משהו נוסף שהייתי רוצה לחלוק, זה עניין ההתפרצויות זעם שלה, יש לה קטע כזה כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה, היא מתפרצת, בצעקות, בלהעיף דברים , וזה מחרפן אותי ואז אני מחליטה לשים מרחק, לצאת לטייל עם הכלב וכו'.. כדי שהיא תירגע ותלמד איך להתנהג(אני יודעת שזה נשמע כמו משחקי ילדות בנות 17, אבל אנחנו קצת מעבר, קצת הרבה)... כשאני חוזרת הביתה, אני מנסה לא להתייחס אליה, וזה כי הזעם מכלה בי כל שמץ של שלווה, היא מסעירה אותי בקטע רע.. אבל אנחנו שונות, אני לא מתפרצת, אני אדישה, (מעמידה פנים)... ואז היא משחקת איתי את משחק החנפנות המוכרת, חיבוקים ונשיקות שאסלח לה... נמאס לי לסלוח לה, פעמים מתחשק לי ללכת רחוק, אבל כל פעם שאני עושה זאת, היא נשברת ממש, ואני מתגעגעת..
אנחנו עושות את השיחה הרצינית הזו, כל פעם אחרי ריב, כבר מתחיל לי להמאס "לדבר על זה"... באלי לחיות בשקט, אני תוהה אם קיים דבר כזה במערכת יחסים עם נשים...
אשמח לדעת מה דעתכן בנידון, לייעץ...