אני..........
נכנסתי להריון באותו חודש שבו עברתי גרידה. וכך זה היה. יום אחד גיליתי שאני בהריון שלישי ולא מתוכנן. באמת לא רציתי יותר ילדים - לא בשלב זה. 2 בנים זה מספיק בהחלט. התלבטתי מה לעשות, ובעלי אמר ללדת וזהו. טוב. קבעתי תור לשקיפות עורפית, סקירת מערכות. ובשבוע 10 הרגשתי שמשהו לא בסדר. הרופא שלי היה בחול לכן הלכתי לרופאה אחרת. והתבשרתי שלעובר אין דופק. כבר באותו יום אשפזו אותי ועברתי גרידה יום למחרת. הייתי בהלם, לא הפסקתי לבכות, להאשים את עצמי (כי בהתחלה לא רציתי את ההריון הזה). לאט לאט נרגעתי והמשכתי בחיי. לא הלכתי לרופא לבדיקה, כי פשוט לא היה לי חשק. בחשך חודשיים לאחר מכן היו לי דימומים קלים מדי פעם - לא ממש מחזור. חשבתי שזה קשור לגרידה ולא התייחסתי. ופתאום, בוקר אחד בהיר התעוררתי עם בחילות, גם יום למחרת בחילות. בלי להגיד מילה לאף אחד הלכתי לרופא שלי. 5 שניות אחרי שהוא הכניס את הסטיק אני רואה חיוך גדול על פניו. "את לא מרגישה משהו מוזר בזמן האחרון? את יודעת שאת בסביבות שבוע 10-11?". ופתאום הבנתי שזהו זה - קיבלתי פיצוי על האובדן. התחלתי לבכות - עד היום אני לא יודעת עם זה בשמחה או מפחד. מה אגיד לך - ההריון עבר כסיוט אחד גדול מבחינה נפשית. כל יומיים התייצבתי אצל הרופא לראות אם יש דופק. אפילו עשינו סיכום בינינו - עושים US כל יומיים עד שארגיש את העובר. וגם אחר כך רצתי כל שבוע אליו לוודא שהכל תקין.אפילו לא רציתי לדעת את מין העובר (בעלי כן ידע ולא אמר לאף אחד). והסוף הוא סוף טוב - בשבוע 36+1, באמצע יום עבודה, באמצע המשרד התחילה ירידת מים. נשמתי עמוק, נכנסתי לאוטו ונהגתי לבדי חצי שעה עד לבית חולים. ואחרי 6 שעות, בלידה קלה מאוד, כמעט בלי כאבים, שמעתי את הבכי של אלירן הקטן שלי. היום אני אמא ל-3 בנים מקסימים ואני רק רוצה לאחל לך מכל הלב שתזכי לשמוע את הבכי המתוק של הילד שלך. אין צליל יותר יפה מזה בעולם - תאמיני לי! שיהיה לך רק טוב. תמשיכי לנסות ואל תתייאשי. פשוט נכנסנו לסטטיסטיקה מכוערת זה הכל.
