ביום הזה הניצחון, הוא בעצם זה שלא נשברת
זהו.
עברה כבר השבעה.
עברו כבר עשרה ימים, עשרה ימים שבהם היה כל כך כואב, הכאב נמשך, אין לי צל של ספק שהוא גם ימשיך...
10ימים- שנראו כמו תקופה ארוכה בחיים, למרות שבמונחים אובייקטיביים של זמן, עשרה ימים הם כלום.
בשבילי ה-10 ימים האלו, היו כמעין סקיצה, תרשים, מבנה בסיסי של איך עושים, מה עושים וכמה עושים.
ב10 ימים האלו- הספקתי להתנסות בכ"כ הרבה פעולות שמעולם לא חשבתי שתהיה דחיפות בכך שאני אעשה אותם,
פעם חשבתי שרק שאנשים מאוד חזקים, יצליחו להתמודד ולקיים את עצמם למרות הסבל והאובדן.
בימים האלו הבנתי שזה לא ל"מרות", זה פשוט "עם" ביחד, עם כל הצער הזה ניתן לעשות כ"כ הרבה, וכ"כ הרבה שאי אפשר לעשות.
עצם ההשיענות על הנחת היסוד שהכאב יהיה שם, ואין מזור בינתיים, וכן אי אפשר לעשות הכל, היא מעין נחמה סמויה.
אבל אנחנו בני אדם, "אצלנו אין או הכל או כלום", אצלנו הכל מחולק, הטוב והרע, השמחה והכאב משמשים בערבוביה.
ב10 ימים האלו- הספקתי להבין כמה זכיתי, באמא כ"כ נפלאה, וכמה הפסדתי אותה במותה.
כמה אורי בעלה, הוא בנאדם עדין, רגיש, עם נשמה גדולה ואצילית.
כמה תמרי אחותי שרק בת 3וחצי בוגרת, מבינה, כמה שהיא קטנה, כמו שאורי אומר:"אוצר נפלא ויקר, שמרים השאירה לי"
10 ימים של- בכי, פחד, כאב, תנחומים, עוגות, שוקולדים, בורקסים, ובעיקר אנשים מוכרים ואוהבים ומוכרים ואהובים יותר.
10 ימים של- ללמוד לחיות מחדש, לנשום מחדש, לשאוף מחדש, לדבר עם אנשים מחדש.
מחדש- אבל אחרת. אחרת- אבל לא מתוך דיכאון.
לסיום השיר הכי מדהים בעולם שאמא שלי כ"כ אהבה:
http://www.youtube.com/watch?v=5Uc2t4AoE3A
תודה לכל מי שקרא, למרות שזה היה מאוד ארוך.
תודה על המקום הזה שקיים, בשביל לפרוק.
תודה.
זהו.
עברה כבר השבעה.
עברו כבר עשרה ימים, עשרה ימים שבהם היה כל כך כואב, הכאב נמשך, אין לי צל של ספק שהוא גם ימשיך...
10ימים- שנראו כמו תקופה ארוכה בחיים, למרות שבמונחים אובייקטיביים של זמן, עשרה ימים הם כלום.
בשבילי ה-10 ימים האלו, היו כמעין סקיצה, תרשים, מבנה בסיסי של איך עושים, מה עושים וכמה עושים.
ב10 ימים האלו- הספקתי להתנסות בכ"כ הרבה פעולות שמעולם לא חשבתי שתהיה דחיפות בכך שאני אעשה אותם,
פעם חשבתי שרק שאנשים מאוד חזקים, יצליחו להתמודד ולקיים את עצמם למרות הסבל והאובדן.
בימים האלו הבנתי שזה לא ל"מרות", זה פשוט "עם" ביחד, עם כל הצער הזה ניתן לעשות כ"כ הרבה, וכ"כ הרבה שאי אפשר לעשות.
עצם ההשיענות על הנחת היסוד שהכאב יהיה שם, ואין מזור בינתיים, וכן אי אפשר לעשות הכל, היא מעין נחמה סמויה.
אבל אנחנו בני אדם, "אצלנו אין או הכל או כלום", אצלנו הכל מחולק, הטוב והרע, השמחה והכאב משמשים בערבוביה.
ב10 ימים האלו- הספקתי להבין כמה זכיתי, באמא כ"כ נפלאה, וכמה הפסדתי אותה במותה.
כמה אורי בעלה, הוא בנאדם עדין, רגיש, עם נשמה גדולה ואצילית.
כמה תמרי אחותי שרק בת 3וחצי בוגרת, מבינה, כמה שהיא קטנה, כמו שאורי אומר:"אוצר נפלא ויקר, שמרים השאירה לי"
10 ימים של- בכי, פחד, כאב, תנחומים, עוגות, שוקולדים, בורקסים, ובעיקר אנשים מוכרים ואוהבים ומוכרים ואהובים יותר.
10 ימים של- ללמוד לחיות מחדש, לנשום מחדש, לשאוף מחדש, לדבר עם אנשים מחדש.
מחדש- אבל אחרת. אחרת- אבל לא מתוך דיכאון.
לסיום השיר הכי מדהים בעולם שאמא שלי כ"כ אהבה:
http://www.youtube.com/watch?v=5Uc2t4AoE3A
תודה לכל מי שקרא, למרות שזה היה מאוד ארוך.
תודה על המקום הזה שקיים, בשביל לפרוק.
תודה.
