ביוט!

[החטא והשופטת]

ביוט!

ביוט חוצב לבבות.

 

[nutmeg]

יפה!

אהבתי

 

[אטיוד5]

מדובר

בלהב הלב. אין כזה דבר? טוב, אז לא.

 

[shellyland]

"נפשי נשרפה בלהבה"

 

[Idan91]

היית חייבת??

 

[freedom rider]

אכן...

ביוט מחמם להבות.

 

[מוגג]

ביוט נאה וניידות נעות.

עלי לשבת על אובני המדוכה כדי לדון בסוגיה מה דין טעות הקלדה והאם כביוט תיחשב. מכיוון שהאותיות סמוכות זו לזו (וגם לסמך אך זה לא קשור) יכולהיות שהיתה כאן החלקת אצבע ותו לא. אבל, מכיוון שהביוט נאה, הוא התקבל בשמיכה. לעומת זאת קריינית החדשות בבוקר (יפעת זמיר?) דיווחה בשמחה על תחרות בין מכוניות הנעות באמצעות אנרגיה סלולרית.

האם מדובר בניידות? בכלופן האנרגיה זמינה..

 

[שבולת ירוקת העין]

לא אמר פה פעם מישהו

יותר עדיף בלי שֵמות? התרחקנו קצת מראששנה אבל בכל זאת..

 

[גנגי]

זכויות יוצרים

לא יותר מנומס להביא דברים בשם אומרם?

 

[שבולת ירוקת העין]

ובלי שמות

"לא נח ליחה של ההצגה, אלא היא רלוונטית יותר ויותר" כך נאמר לא הרחק מכאן, במקום שאני לא בטוחה שרציתי להיזכר בו

 

[ספלינטור]

אבל בעצם

מה המשמעות של "חוצב להבות"? עמוס חכם מסביר בדעת מקרא שיש פה איזה החלפה (מטונימיה?) - ה' חוצב את האבנים ויוצאת משם אש, אז הוא בעצם חוצב להבות, אבל תודו שזה נשמע מאוד מוזר.

 

[שֶמֶץ]

מעניין

להסתכל על הסימטריה. לפעמים נשמע כאילו 'חסר' משהו על פי התבנית (מה ששמתי בסוגריים) - אבל ניתן להבין, או אפילו לשמוע את החסר לבד. דווקא במשפט חוצב הלהבות (שנמצא דווקא במרכז), נשברת הסימטריה: כאילו צריך להיות כתוב קוֹל-יְהוָה חֹצֵב; (קוֹל-יְהוָה ) לַהֲבוֹת אֵשׁ... אבל האימרה שהתנחלה בשפה, היא 'חוצב להבות'. למה? למה דווקא כאן מוותרים על הסימטריה החוזרת של קול ה', ומחליטים לשבור את הסט? יוצא ש'חוצב להבות' נוצר משני חלקים של משפט שלא מתחברים אחד לשני כמו כל היתר: א מִזְמוֹר, לְדָוִד: הָבוּ לַיהוָה, בְּנֵי אֵלִים; הָבוּ לַיהוָה, כָּבוֹד וָעֹז. ב הָבוּ לַיהוָה , כְּבוֹד שְׁמוֹ; (הבו)/הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה|סדגש, בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ. ג קוֹל יְהוָה, (קוֹל יְהוָה) עַל-הַמָּיִם: (קוֹל יְהוָה) אֵל-הַכָּבוֹד הִרְעִים; (קוֹל יְהוָה) יְהוָה, עַל-מַיִם רַבִּים. ד קוֹל-יְהוָה בַּכֹּחַ; קוֹל יְהוָה, בֶּהָדָר. ה קוֹל יְהוָה , שֹׁבֵר אֲרָזִים; וַיְשַׁבֵּר (קוֹל) יְהוָה, אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. ו וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ-עֵגֶל; (וַיַּרְקִידֵם) לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן, כְּמוֹ בֶן-רְאֵמִים. ז קוֹל-יְהוָה חֹצֵב; לַהֲבוֹת אֵשׁ... אם אלך על פי הקו הסימטרי עד המשפט הנ"ל, כולל החזרה או החיזוק הנעלם בכתובים אך נשמע בסימטריה, צ"ל: קוֹל-יְהוָה חֹצֵב; (חֹצֵב) לַהֲבוֹת אֵשׁ. באמת מעניין. מכיוון שאין לי שֶמֶץ (של מושג) - אולי מישהו אחר יוכל להאיר את עיני?

 

[שבולת ירוקת העין]

שמץ קטנטן

המזמור הזה (פרק כט בתהלים) הוא אחד המזמורים החביבים על חוקרי המקרא. הוא מציג בעיות פרשניות, תיאולוגיות, ספרותיות, לשוניות וסגנוניות רבות, וקולמוסים רבים נשברו בניסיון לפרשו ולנתחו. לא ניכנס פה לכל הדיון, רק אעיר שהבנייה מחדש של המזמור כפי שהוצגה כאן לוקה בחסר. נכון שיש במקרא מה שקרוי תקבולת חסרה, כלומר פסוק המורכב משתי צלעות מקבילות מבחינת המבנה התחבירי שלהן מלבד פרט אחד המופיע רק בצלע אחת ומשלים את עצמו באופן אוטומטי בצלע השנייה, כגון: "הים ראה וינוס, הירדן – יסוב לאחור" (תהלים קיד,ג). הפועל "ראה" מופיע רק בצלע הראשונה אבל מוּחָל גם על הצלע השנייה, כאילו כתוב: הים ראה וינוס, הירדן (ראה) ויסוב אחור. כך גם הפסוק הבא באותו מזמור: ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן [=ההרים רקדו כאילים, גבעות (רקדו) כבני צאן]. ועוד במזמור הזה דווקא המבנה החסר אינו קיים. לעומת זאת חזרות רבות יש בו: ה' למבול ישב, וישב ה' מלך לעולם, הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועוז, הבו לה' כבוד שמו ועוד. הביטוי "קול ה'" הוא אחד האלמנטים החוזרים פעמים רבות במזמור, ובוודאי הוא בעל משקל רב ברעיון הכללי שלו, אבל דווקא משום כך צריך להיזהר בהצעות להשלימו במקום שאיננו, ובייחוד כאשר הדבר אינו נדרש. אין סיבה לפצל את הפסוק הנ"ל לשניים ולקרוא קול ה' חוצב, קול ה' להבות אש. פעולה כזאת לא רק שלא פותרת קושי, אלא יוצרת קשיים חדשים (כגון העובדה שחוצב נשאר בלי מושא ועוד). דרך אגב: לא הבנתי בכלל את כל ההשלמות שהוצעו כאן ויש עוד מה לומר על זה אבל לא אלאה אתכם. את הביטוי "קול ה' חוצב להבות" יש לראות ביחד עם שאר הצירופים עם קול ה'. המשותף לכולם הוא שהם מתארים את עוצמת קולו של האל, ואת פעולתו על מרכיבי טבע בעלי עוצמה (מים, ארזים, מדבר). כאשר אלה מצטרפים לקול ה', הם מציגים את כוחו במכפלות של כוח ידוע. כאשר קול ה' מרעים על המים, או מחיל מדבר (=גורם לו לחול, לרעוד מפחד) הרי שמתקבלת תמונה של כוח עצום, וזה גם מה שאומר הפסוק הנדון: הפועל "לחצוב" משמש כאן כמובן באופן מטאפורי ואפשר בפשטות להבין אותו כך: כמו שחוצבים אבן ומחלצים אותה מן הסלע, ואז גם ניתזים שבבים לכל עבר, כך אלוהים חוצב את האש, יוצר אותה, מוציא אותה מתוך המקום שבו היא טבועה, ומפיץ את הלהבות לכל עבר. אפשר שהכוונה היא לברקים (אש חזקה, ניצוצות, מרתיעה) וברור שלביטוי הזה יש עוצמה רבה: גם חוצב, גם להבות וגם אש. לכן גם בביטוי שאנחנו משתמשים בו היום (המשמיט את קול ה', ומצרף אותו למושגים אחרים, ארציים יותר כמו "נאום") מתואר דבר בעל עוצמה, כוח, שיש לו השפעה על השומעים (אם זה נאום) ואולי אף מרעיד את ליבם ומפחיד אותם.