תשובה פרטית שלי:
אני חושב שלא. מי שאומר "תמיד יהיה מי שיילחם בשבילי" בדרך-כלל לא מגדיר את עצמו כפציפיסט, אלא כסתם בן-אדם. רוב האנשים בעולמנו הגדול לא טורחים לחשוב על הנושא במיוחד, ואם כן, הם רואים את זה כמשהו ש"מישהו אחר עושה". לא לשכוח שברוב העולם, כולל באמריקה כיום, אין גיוס חובה, ומי שלא רוצה ללכת לצבא לא צריך. אז למה שאמריקאי ממוצע יטרח להגדיר את עצמו כפציפיסט? זה לא רלוונטי לחיים שלו אם הוא לא אקטיביסט פוליטי. כלומר, הוא לא צריף להתחבא מאחורי ההגדרה של "פציפיסט", כי הוא לא צריך להתחבא בכלל. גם בישראל: מתוך כלל האנשים שלא רוצים להילחם, מכל סיבה שהיא, רק בודדים מגדירים את עצמם בפומבי כפציפיסטים. היתר הולכים לקב"ן, לרופא, לישיבות, וכן הלאה. "תמיד יהיו אנשים שיהיו מוכנים להילחם את המלחמות שלי בשבילי" - אם נחזור לדמות ב"ביג ליבובסקי", אני שואל את עצמי מה הן "המלחמות שלי" בהתייחס לאמריקה בעשורים האחרונים (שם מתרחש הסרט). למה אמריקה שלחה חיילים לעיראק? לוויטנאם? אי-אפשר לטעון ש"שמירה על הדמוקרטיה" היא ערך שאמריקה מחוייבת אליו, בהתחשב במה שהיא עשתה בהאיטי, צ'ילה, ניקראגואה, ועוד לא מעט מקומות, ואפילו אם כן, בכלל לא בטוח שאמריקאי ממוצע היה רואה מלחמה ביבשת אחרת כ"מלחמה שלו" ו"שמירה על הדמוקרטיה" במדינה זרה כמחוייבות אמריקאית. איזה אינטרס שלו כאזרח היא משרתת? אז צריך להגדיר במדוייק את המושג "המלחמות שלי". מה שקרוי בישראל "שמירה על הבטחון הלאומי" הוא עניין משתנה מאד. להזכירנו שלפני עשר שנים רצועת-הבטחון בלבנון היתה כורח בטחוני מחוייב-המציאות, והמחיר בחיי-אדם היה גבוה מאד. היום אין רצועת-בטחון, ופתאום הכל בסדר. אז מה אמרו לנו עשרים שנה? מה עשיתי בבינת-ג'ביל? להבנתי, פציפיזם רדיקלי שואף להפסקה מלאה של אלימות מאורגנת בין בני-אדם. כמו כל תנועה רדיקלית, הוא מהווה יותר סמן אידאלי ופחות פרקטיקה (יש שיחלקו עלי). פציפיזם פרגמטי שואף לצימצום האלימות ומנסה לגרום לאנשים להבין שאם, למשל, הנשיא או ראש-הממשלה מכריזים ש"צריך לצאת למלחמה" זה לא אומר שזה בהכרח נכון. הפציפיסט לא רוצה שיילחמו בשבילו, לא רק לא רוצה להילחם. זה ההבדל המהותי. ואם את זוכרת, הדמות ההיא ב"ביג לבובסקי" היתה אדם די נלעג, והאלימות שהוא הפגין גרמה להרבה מאד צרות לו ולחבריו. מה צריך יותר?
