בטרוף שלנו - סיפור

[f r a n]

ממש לא ברור שזה הסוף...

מסכימה איתך שיש מקום לשדרוג היצירה הנפלאה הזו.

 

[veredo]

מקסים ומציף את הלב ברגשות חמים

 

[blackbutterfly]

אני כל כך מבינה !!

את אולי תחשבי שאין לי מושג על מה את מדברת, על הכאב ועל כל תחושת הבלבול שיש לך ואולי זה אפילו נכון .. אני צעירה ממך בהרבה ואני מאמינה שגם מכל החברים בפורום הזה.אולי אני מגיבה להודעה שלך כי כרגע אני מרגישה בדיוק כמוך, אני לא אשקר ואני אודה שהמצב שלי מאוד שונה משלך ואולי לך הוא יראה הרבה הרבה יותר פשוט ואולי אפילו מטופש. אולי זה בגלל שאני בגיל העשרה ואולי אני באמת רוצה אותו, אני לא יודעת .. הדבר היחידי שאני יודעת זה שזה בלתי אפשרי וזה ישאר ככה תמיד ! אני בקושי רואה מה שאני כותבת מרוב דמעות אז אני אסיים כאן ורק אגיד שמאוד נגעת לליבי ושלמרות שאנחנו לא מכירות ולמרות הבדלי הגיל ביננו אני רוצה להגיד לך שנגעת לליבי מאוד!! כל מה שנשאר לי זה לאחל לך המון המון בהצלחה !!!!!

 

[מורן א]

בטרוף שלנו - סיפור

בטרוף שלנו 1 עשיתי את דרכי מהעבודה הביתה. הכל היה רגיל, אותו אוטובוס, אותם אנשים, אותה הדרך. רק מזג האויר היה שונה. היה קר. מאז שמכרתי את המכונית אני נאלצת להסתובב באוטובוסים. זה לא כל-כך נורא כשמתרגלים, אני מנסה לשכנע את עצמי כמעט בכל יום, אבל עדיין מפריעה לי הצפיפות, המחנק והעמידה. אחר-כך אני יורדת עם כאבי ראש ובחילות, כאילו טיפסתי על הר גבוה ולא שתיתי. הכל היה רגיל, אבל. סובבתי את המפתח בחור המנעול, פתחתי את הדלת ומשהו היה שונה, האויר עמד בבית, משהו קרה. ''זיו?'' קראתי אל חלל הבית. לא האמנתי שהיא תהיה בשעה כל-כך מוקדמת בבית. כל היום היא לא ענתה לי, לא בסלולרי שלה ולא באוניברסיטה. קצת דאגתי, אבל היא מרבה לשכוח את הסלולרי בכל מיני מקומות. היא כזאת בלגניסטית, לפעמים אני צוחקת עליה. ''מה מצאתי בך?'' והיא תמיד השיבה לי בחיוך שגרם לי להבין את התשובה. פתאום מנגינת ניקיטה, זה היה צלצול הפלפון של זיו, נכנסתי לסלון ומתחת לערמת בגדים מצאתי אותו. ''הלו? זיו?'' קראתי אל המכשיר. ''יובל. זאת נורית. איפה זיו? ''מה, היא לא היתה באוניברסיטה?'' ''לא. חשבתי שהיא בבית.'' ''הרגע נכנסתי, אני אחזור אליך טוב?'' ''טוב''. הראש נהיה כבד. משהו לא טוב קרה ואין לי מושג מה. קצת פחדתי להמשיך לשוטט בבית. היה משהו רע שעמד באוויר. נכנסתי לחדר השינה, היא היתה שם. על המיטה ערומה וכל-כך יפה. שקטה. ''זיו?'' לחשתי. היא לא זזה. נגעתי בה היא היתה חמה, לצד המיטה היו חמישה בקבוקי הייניקן. ניסיתי להעיר אותה, אך היא היתה כל-כך עמוק בשלווה הזאת שכפתה על עצמה. ניערתי אותה. ''זיו? תתעוררי! זיו? בבקשה''. התקשרתי למד''א. ''החברה שלי לא מתעוררת, היא שתתה בירה, אני לא יודעת מה עוד היא לקחה.'' הקול שלי רעד. ''מה הכתובת?'' ''שלום עליכם 14, קומה שניה, כתוב על הדלת זיוה ויטמן''. 2 את זיוה ויטמן הכרתי באוניברסיטה. היא היתה המתרגלת שלי בקורס ביבליוגרפיה. זה קורס חובה שנכפה על תלמידי שנה א' בחוג ללמודי א''י, וגם על המתרגלים. זיוה היתה הבת של ראש החוג פרופ' ויטמן. היא הגיעה להישגים מרשימים בתואר הראשון שלה וכמובן המשיכה לתואר השני. מיד הציעו לה להיות המתרגלת של הסטודנטים של שנה א'. החומר לא היה מעניין אפילו די משעמם, אבל היא היתה כל-כך אחרת מכל הסגל שפגשתי באוניברסיטה. היא היתה חלק מאיתנו, כל השיעור קישקשנו וצחקנו. היה בה משהו. עד הפגישה איתה לא חשבתי שאוכל לחשוב על אשה. ממש לחשוב. מצאתי את עצמי מחכה לשיעור איתה בקוצר רוח ואני לא הייתי היחידה. בחוג התחילו לרוץ שמועות על כמה שהמתרגלת שלנו נחמדה ומצחיקה ואני התחלתי לפרוח מבפנים. בשיעורים היה לי נדמה שהיא מסתכלת עלי. חשבתי שאני מדמיינת אבל לא. ''יובל את יכולה להישאר אחרי השיעור? אני רוצה לעבור איתך על העבודה שהגשת''. ''יש לי שיעור'' השבתי באכזבה פתאום רציתי להישאר איתה. רק איתה. ''אבל אני יכולה בשעה הבאה''. מיהרתי להשיב בכדי שלא תתחרט. ''טוב. אז תעלי לחדר של המתרגלים''. ''קבענו''. היא חייכה. חייכתי בחזרה והרגשתי מערבולת בבטן. חדר המתרגלים היה ריק, הסתובבתי בו מעט, התבוננתי, סורקת בעיניי, חדר קטן עם שני שולחנות כתיבה, כיסאות, פינת קפה ולוח שעם קטן. התבוננתי בו, היו עליו תמונות. הן היו מתוך טיול בנחל כזיב, כולם נראו מאושרים, מחייכים. המרצים לבושים מצחיק, שכחו שתקופת הפלמ''ח הסתיימה די מזמן. המשכתי להתבונן בתמונות, הכרתי רק חלק מהאנשים ואז ראיתי תמונה שלה, עומדת בתוך נחל עם מכנסי חאקי קצרות, גופיה כחולה וחיוך שגרם לי להסמיק, בלי לחשוב שלפתי את התמונה מהלוח ודחפתי אותה לתיק. ''אני שמחה שבאת'' היא נכנסה וסגרה אחריה את הדלת. התישבנו וזיוה התחילה להסביר לי את הטעויות בעבודה ואיך לתקן אותם. ישבתי קרוב אליה ומדי פעם הנהנתי בראש להסכמה כאילו הבנתי על מה מדובר בעוד שהריח שלה שיכר אותי וניגון קולה צלצל באוזני. ''יובל?'' את איתי?'' ''אני רוצה'' השבתי בלי לחשוב ופתאום תפסתי מה אמרתי. שתקתי במבוכה איומה. היא נראתה משועשעת. לא ידעתי אם שמעה, ואם שמעה האם הבינה למה התכוונתי, ספק אם התכוונתי. ''זיוה אני מצטערת, הראש שלי לא פה, יש לי עבודה להגיש ואין לי מושג איך להוציא חומר ואיך להתחיל...'' גמגמתי משהו שהצלחתי לאלתר. ''במה העבודה?'' ''העליה הראשונה.'' ''את רוצה שאני אעזור לך?'' ''את מוכנה?'' ''בשמחה. יש לי המון חומר בבית. את יכולה לקפוץ אלי אני אתן לך.'' ''באמת? תודה זיוה''. היא חייכה. לרגע הייתה מבוכה. שתקנו. ''את יכולה לקרוא לי זיו''.

 

[מורן א]

בטרוף שלנו - המשך

3 רחוב שלום עליכם היה רחוב קטן ושקט, מספר 14 היה כמעט בסופו. עליתי לקומה שניה. על דלת ימין היה שלט עם תמונה מצחיקה של זיוה ושמה התנוסס לצד התמונה ''זיוה ויטמן''. ליטפתי רכות את התמונה לא מאמינה שאני בפתח ביתה. היא פתחה את הדלת והבנתי למה היא קוראת לעצמה זיו, היה לה מראה נערי. מכנסי בוקסר, גופית טריקו שלא הסתירה את העובדה שלא לבשה חזיה ומבט שובב בעיניים. היא היתה שונה ממה שהכרתי באוניברסיטה. ''בואי תכנסי. מה את רוצה לשתות?'' ''יש לך משהו קר?'' ''פאנטה?'' ''בטרוף שלנו.'' צחקנו. התישבנו בסלון על הריצפה ליד שולחן סלוני נמוך. זיוה הביאה לי המון חומר על העליה הראשונה והסבירה לי איך להגיש את העבודה. ישבנו צמודות. רגליה הערומות נגעו-לא נגעו ברגליי. החלטתי שאני רוצה אותה. מעולם לא ידעתי אישה, לא במובן הרומנטי, בעצם בשום מובן שהוא, אבל את זיוה רציתי. רציתי להיות איתה בסלון שלה, רציתי לגעת בה, רציתי להתרגל לקרוא לה זיו. כשסיימנו את עינייני העבודה התחלנו לדבר. דיברנו שעות על הכל, היה כל-כך כייף, לא רציתי ללכת והייתי חייבת לגעת בה, למרות שפחדתי. ''זיו?'' ''כן'' ''אני יכולה לגעת בך?'' יריתי את השאלה בלי להסתכל. ''חשבתי שלעולם לא תשאלי'' ''את ...'' ''אני לסבית'' ''ואת ידעת כל הזמן שאני רוצה?'' ''לא. אבל אני רציתי וקיוותי שגם את תרצי.'' ''זיו, זאת הפעם הראשונה שלי. את יודעת... עם אשה.'' ''ואת בטוחה שאת רוצה?'' ''אני רוצה אותך.'' זיו החלה מלטפת אותי בידיים, בפנים, בשדיים. הרגשתי חמימות נעימה בגוף שהתפשטה מלמעלה עד למטה. התנשקנו. לשונותינו טורפות אחת את השניה, מסרבות להרפות. היא הפשיטה אותי מבגדי משכיבה אותי על השטיח מלטפת אותי, מלקקת אותי מנשקת אותי ואני התפתלתי מהנאה. לא ידעתי מה לעשות, נתתי לה להוביל. היא הפשיטה את עצמה ונגלה לעיניי גוף חלק ומושלם עם שני שדיים מוצקים ופטמות קטנות. הושטתי ידיי ואחזתי בשדיה היא התחילה לנוע קדימה ואחורה כשאיבר מינה מתחכח בשלי. התישבתי והיא עלי התנשקנו שוב, היא הכניסה אליי אצבע והחלה לעסות את איבר מיני כמה שניות לפני שגמרתי היא הוציאה את האצבע והכניסה את שלי לתוכה. זה היה חם ורטוב, עשיתי כמוהה, שניות לפני הפורקן היא נכנסה אלי שוב וגמרנו ביחד. 4 אנחנו ביחד כבר ארבע שנים. מה שהתחיל בסלון של זיו לצידו של החומר על העלייה הראשונה פרח וצמח לאהבת חיי. הכל היה מושלם עם זיו, חוץ מהלא מושלם. אבא של זיו. פרופ' ויטמן היה איש קשה בהרבה מובנים. בן 62, נראה טוב מכפי גילו, תמיד לבוש בקפידה, איש האקדמיה עם לא מעט קרדיטים הרשומים תחת שמו. הוא תמיד קיווה לבן שימשיך את דרכו, אך הוא קיבל את זיוה. לא פעם הוא האשים את עצמו ב''סטיה'' שלה, הוא חשב שהעובדה שגדלה ללא אם, בוודאי השפיעה אליה לרעה. הוא אפילו ניסה לשחד אותה בנסיעה לניו-יורק ולו בלבד שתנטוש את אורח חייה. אמה של זיוה מתה בלידתה ולזיוה לא היה האומץ לעמוד מול אביה ולהכאיב לו. כך התחילו החיים המזויפים, בבוקר- סטודנטית ומתרגלת בחוג ללימודי א''י ובלילה- לסבית פרועה. לי לא היתה שום זכות להתערב כיוון שהורי קיבלו אותי בכל מצב, אמא אפילו נראתה מאושרת מהעניין ואבא כבר השתוקק להכיר אותה. עכשיו אנחנו במיון. עשו לה שטיפת קיבה. בנוסף לכמות הבירה ששתתה היא הוסיפה קוקטייל של כדורים מכל הסוגים. אני ליד המיטה שלה מחכה שתתעורר. החלטתי לא להתקשר לאבא שלה. אני יודעת כמה היא לא אוהבת את ההתערבות שלו בחייה. היא יודעת שללא הציפיות הגבוהות שלו, היום היא היתה לומדת אומנות בניו-יורק, חיה את חייה בגלוי במקום לחיות איתי בסתר מתחת לערמות המחקרים אודות א''י. ''יובל?'' ''זיו, מתוקה. מה קרה? את בסדר?'' ''לא יודעת פתאום הכל התערפל. אבא שלי היה אצלי. אני חושבת שהוא הבין שאני חיה עם אשה. הוא איים עלי. אין לי כוח יותר יובל''. נישקתי אותה. דמעות זלגו מעיניי. אם יש משהו שאני חלשה בו, זה רגשנות יתר. כמעט כל דבר מעלה בי דמעות. ''זיו, תבטיחי לי לא לעשות את זה יותר. תבטיחי לי, בבקשה''. ''אני אוהבת אותך''. ''גם אני'' ''מה, גם את אוהבת אותך?'' ''זיו?'' הבדיחה הישנה עלתה על שפתיה וידעתי שחזרה לעצמה. ''את לא חושבת שצריך לדבר איתו?'' היא ידעה שהתכוונתי לאבא שלה. היה לה פרצוף של 'אפשר לעולם לא?' ''הוא חייב לקבל אותך מתישהו.'' ''נראה לך שבית- חולים יעזור לו?'' צחקנו. 5 הזכרון הכי חזק שלי מזיו הוא החיוך שלה. הזיכרון הכי חזק שלי מאיתנו הוא הצחוק. שמעתי ממכרה משותפת שפגשתי במקרה בסופר שהיא גרה בניו-יורק. היא מרצה לאומנות ב-NYU וחיה עם בת זוג. אביה נפטר. אני מקווה בשבילה שהם הצליחו להבין אחד את השנייה, לפני מותו. אולי המוות שלו שיחרר אותה. גם היום אני מתגעגעת אליה, למרות שאני חיה באושר עם בעלי ויש לנו שני ילדים. אף פעם לא הכנסתי את עצמי למסגרות, לסבית-דו מינית-סטרייטית, זה לא משנה. איפה שטוב לי שם אני נמצאת. גל לא יודע על זיו, למרות שאין בינינו סודות, רציתי להשאיר את זיו לעצמי. לפעמים אני כותבת לה אבל תמיד זורקת, מחכה שאולי היא תמצא אותי. אני עדיין שומרת על התמונה שלה מנחל כזיב עם החיוך שאני אוהבת. לא הלכתי היום לעבודה כי שי חולה. היא שוכבת במיטה עם חום ואני מפנקת אותה. הצעתי לה לעבור לסלון לראות טלוויזיה, הכנתי לה מה שהיא אוהבת לאכול. אין לה ממש תיאבון. אני מקווה בליבי שעומר לא ידבק ממנה. עוד שעה הוא חוזר מבית הספר. נמנמתי לצידה של שי, בוהה בטלויזיה המשדרת את תוכניות הבוקר. צלצול הטלפון העיר אותי מהנמנום. ''הלו?'' היה שקט, חשבתי אולי טעות. ''יובל?'' אם תרצו יש המשך.....

 

[f r a n]

|רמקולבטח שרוצים!!!!!!!!!!!!../images/Emo124.gif

 

[sharonyvהאחת]

יה יה זה היה מרתק רוצה המשך....|בבק

 

[דניאל3766]

אני חייב להודות היה מעניין ....

 

[f r a n]

קראתי רק את החלק הזה ואני חייבת

להגיב... הסיפור קולח, כתוב מרתק, לרגע לא מיצמצתי בעיני. כל זמן הקריאה ננעץ מבטי במסך המהופנט. אכן, סיפורת משובחת במיטבה. אני רצה לקרוא את ההמשך...

 

[מורן א]

בטרוף שלנו - ההמשך של ההמשך

6 ''יובל?'' ''כן?'' שאלתי בהיסוס, לא זיהיתי את הקול. ''זאת זיו''. לא האמנתי. אחרי כל-כך הרבה זמן. ''זיו? מה שלומך? לא חשבתי שאשמע ממך''. ''אני בניו-יורק''. ''כן, נורית סיפרה לי''. ''יש לי בת זוג כבר כמה שנים, מלני. אבל אם דיברת עם נורית, אז את בטח מעודכנת''. צחקתי. נורית תמיד הייתה פטפטנית. ''אני נשואה ויש לי שני ילדים''. ''ואוו, שני ילדים. תמיד ידעתי שאת הטיפוס האמהי''. ''אמא? את יכולה לבוא רגע?'' זאת היתה שי, שהחזירה אותי למציאות במהירות. ''אני באה חמודה'' קראתי לעברה ומיד פניתי להתנצל בפני זיו ''הבת שלי חולה ו...'' ''לא התכוונתי להפריע, בעצם יש סיבה לכך שהתקשרתי'' שתקשתי. ''יובל? אני צריכה אותך. את זוכרת שאמרת לי פעם שכשאצטרך אותך, לא משנה מתי, גם אם יעברו שנים וגם אהיה מעבר לים, את תהיי שם בשבילי?'' זכרתי. אלה היו בדיוק מילותי האחרונות לפני שנפרדנו. הפרידה היתה קשה ומאולצת. שתינו בכינו אבל הרגשנו שאי אפשר יותר ואני אמרתי לה שתמיד אהיה שם בשבילה בכל זמן ובכל מקום, גם אם יעברו שנים וגם אם תהיה מעבר לים. ועכשיו היא זוכרת. ''כן''. ''אני צריכה אותך. כמה מהר תוכלי לעלות על מטוס ולהגיע?'' ההזדקקות שלה היתה כנה, אבל אני הייתי במקום אחר ולא ידעתי אם הצעד מתאים לי. ''זיו, אני צריכה לדבר עם גל, בעלי''. ''בוודאי, לא חשבתי אחרת. הנה מספר הטלפון שלי'' היא הקריאה לי, ''ונהיה בקשר o.k?'' ''זיו?'' ''כן''. ''מה כל-כך חשוב, שאחרי עשר שנים את צריכה אותי?'' ''יובל, אני חולה''. 7 כל היום לא הצלחתי לחשוב בבהירות. זיו פתאום חזרה לחיי בסערה. תמיד רציתי שתמצא אותי, אבל לא ככה. לא במצב כזה, חולה? מי יודע במה? ואיך אני מספרת לגל? וככה פתאום לעזוב הכל ולתפוס מטוס? היה לי ברור שזה מה שאעשה וקיוויתי שגל יבין. אבל איך מסבירים לגבר שלך שהאישה היחידה שאהבת בחייך רוצה אותך בחזרה. ואת שהיית בטוחה עד עכשיו פתאום מבולבלת. ''גל, יש לי משהו לספר לך.'' ''זה נשמע חשוב.'' חייכתי וליטפתי את ראשו. ''בוא נשב במטבח, הכנתי קפה.'' ''קפה? טוב, זה בטח רציני.'' ישבנו במטבח עם שתי כוסות קפה ועוגיות מעשה ידיה של אמא של גל. ''רציתי לספר לך על תקופה שהיתה לי לפני שהכרנו. זה היה בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה. חייתי עם אשה, קראו לה זיוה, זיו, היא היתה המתרגלת שלי''. הוא הניח את הכוס על השולחן וויתר על העוגיה שרצה לאכול. היה לו מבט קפוא ולא כל-כך ידעתי איך להמשיך. ''זיו ואני היינו ביחד ארבע שנים שהיו נפלאות וטובות והן הסתימו, מזמן.'' גל עדיין שתק, ניצלתי את הרגע והמשכתי. ''אנחנו לא בקשר, עברו עשר שנים. היא חייה בניו-יורק עם מישהי. היא התקשרה והיא צריכה אותי, היא רוצה שאבוא לניו-יורק, היא חולה.'' הרגשתי שדברי האחרונים היו משפטים קצרים וקטועים וכל אחד מהם הפיל משהו אחר על גל. ''אני לא מאמין.'' ''מה?'' ''ראשית, שהסתרת ממני עובדה כל-כך חשובה, שאת לסבית''. ''גל אני לא לסבית'' התרעמתי. ''שנית, שהיית עם הזיו, זיוה הזאת או איך שקוראים לה ארבע שנים. ודבר נוסף חשבתי שאין בינינו סודות. יובל אני לא מאמין''. ''גל אל תעשה מזבוב פיל. היו לי ארבע שנים יפות במחיצת אישה אז מה?'' וידעתי שאפילו את עצמי אני לא משכנעת. ''אז מה? אז מה? מה קורה לך יובל. ופתאום היא מתקשרת ואת כבר טסה לניו-יורק?'' גל התחיל לעכל ולכעוס בו זמנית. ''גל. אני אוהבת אותך, אותנו, את הילדים, אנחנו משפחה והיא חולה. למה אתה לא מבין?'' ''באמת למה אני לא מבין? האישה היחידה כנראה שאהבת בחייך רוצה אותך בחזרה ואני צריך להבין''. ''היא לא רוצה אותי בחזרה. היא פשוט צריכה אותי. למה אתה מרגיש מאוים?'' גל קם מהכיסא במטבח וניגש לסלון. פתח טלוויזיה וקבע עובדה. השיחה הסתימה. הלכתי אחריו לסלון. ''גל?'' הוא לא ענה. החלטתי להניח לו והלכתי להשכיב את שי ועומר במיטות. אח''כ נכנסתי למיטה שלנו וניסיתי להבהיר לעצמי את המצב. גל מרגיש מאוים, אני מנסה לשכנע אותו אחרת ואפילו את עצמי אני לא מצליחה. לא חשבתי שקשר כל-כך ישן, שכנראה לא נתתי לו את מלוא החשיבות, יפתיע אותי כל-כך בעוצמתו ויאיים לקרוע את המציאות שלי. ניסיתי לברר עם עצמי מה אני מרגישה ולא ידעתי לבטח. מה שכן ידעתי, זה שאני נוסעת.

 

[מורן א]

ההמשך של ההמשך של ההמשך...

8 ערב לפני הטיסה עוד ניסיתי לשכנע את גל שזאת רק טובה לחברה ותיקה שנמצאת במצוקה ושאין בינינו כלום. בסוף הוא השתכנע, די בכוח. הבנתי את החששות שלו. ''את לא תעזבי אותנו?'' ''אני לא עוזבת, זה רק ביקור.'' ''את לא תתאהבי בה עוד פעם, נכון?'' ''אתה נשמע כמו ילד קטן. אני אוהבת אותך, אנחנו נשואים וכך נשאר, בסדר חמוד?'' בתוכי קיוויתי שיפסיק. ידעתי שאני אוהבת אותו, אבל מה שהיה לי עם זיו היה בעוצמה כזאת שלא היתה לי עם אף אחד אחר. ההבנה הנשית, השילוב בין שתי נשים, הקשר הנשי, הייתי מודעת לעוצמתו. אף פעם לא הכנסתי את עצמי למסגרות, להגדרות וגם עכשיו נמנעתי מכך, אבל זה כבר לא כל-כך פשוט לעשות מה שטוב כשאת לא לבד, גל, שי ועומר, מלני, זיו. כל זה בראש שלי ואין לי מושג עם היא תרצה אותי בחזרה, אם אני רוצה אותה בחזרה. אני שוכחת באיזה מצב היא, בעצם אני בכלל לא יודעת באיזה מצב היא וכבר אני עושה ספקולציות. ''גל, אני נוסעת לשבועיים ואני חוזרת''. חתמתי את השיחה. בלילה הוא התעקש שנשכב. הוא רצה לוודא שלא אשכח אותנו, את מה שיש בינינו. שכבנו וחשבתי על זיו. על הפעם הראשונה שהשכיבה אותי בסלון שלה על השטיח, על הפעם הראשונה שסיפקה אותי. רציתי אותה שוב. 9 הטיסה היתה איומה. פעם ראשונה שטסתי לארה''ב. כל-כך הרבה שעות זה לא היה קל והמחשבות לא הוסיפו לי. איך היא תראה? איך נגיב כשנפגוש האחת את השנייה? היא תבוא לבד או אם מלני? לקחתי את המזוודה וצעדתי לכיוון היציאה. המוני אנשים בכל מקום. עיניי שוטטו לכל הצדדים. מחפשות. חשבתי שמעתי את שמי ממרחק. ''יובל?'' הסתובבתי כמה פעמים לכל הכיוונים ולא ראיתי פנים מוכרות. ואז יד נגעה בכתפי. הסתובבתי והיא עמדה שם מולי, כל-כך יפה כמו שזכרתי עם חיוך שלקח אותי למחוזות רחוקים. כמעט שלא השתנתה. התחבקנו ודמעות צצו בעיניי. ''לא השתנת'' היא פסקה. ''גם את. באת לבד? איפה מלני?'' קיוותי שתאמר שאיננה. ''הייתי חייבת לראות אותך לבד''. ''הנה אני''. ''טוב לראות אותך. איך היתה הטיסה?'' ''איומה''. ''כן, היא תמיד איומה בהתחלה''. ''בואי אלי'' היא חיבקה אותי שוב והרגשתי שאני לא יכולה לעזוב, התרגשתי. נסענו לבית שלהן, כל הדרך החלפנו חוויות. היה לנו הרבה מה להשלים. זיו שלחה את מלני להורים שלה בפלורידה כדי שנוכל להיות לבד. מאוד הערכתי את זה, מלני כמובן לא אהבה את הרעיון אבל זיו כבר החליטה. השיחה שהחלה במכונית נמשכה כל הערב לתוך הלילה עד הבוקר עד שנרדמתי באפיסת כוחות. כמובן אחרי שדיברתי עם גל והרגעתי אותו שאני בסדר והכל בסדר ודיברתי עם שי ועומר והבטחתי להביא מתנות שוות מאמריקה. התעוררתי. זיו ישבה לידי מלטפת את ראשי. ''יובל, יש לי סרטן''. עד עכשיו פחדתי לשאול לדבר מחלתה ויותר פחדתי מהתשובה. ''איזה סוג? מתי גילית?'' ''סרטן השד. לא מזמן''. ''זיו, אני כל-כך מצטערת. מה עם טיפול?'' ''ישנו טיפול ניסיוני בבי''ח קרוב. הם קיבלו אותי, אני צריכה כבר להתחיל.'' הנהנתי בראשי. לא ידעתי מה לומר, איך מגיבים במצב כזה. ''תפסנו את זה בשלב התחלתי, לכן יש סיכוי. אבל לא רציתי לעבור את זה לבד.'' ''למה לבד? יש לך את מלני.'' היא התביישה בשאלתי, אבל הרגישה צורך להסביר. ''מלני ואני יחד שנתיים וחצי. אני אוהבת אותה והיא אותי, אבל... אבל זה לא כמו שאת ואני היינו''. שתקתי. היא המשיכה. ''אני אוהבת אותה אבל אני רוצה אותך. אני רוצה את מה שהיה בינינו. עכשיו שאני פה ואבא נפטר, את בטח יודעת, אני חופשייה להרגיש, אני רוצה להרגיש, אני רוצה את מה שהיה לנו והפסקנו''. לא ידעתי איך להגיב. ''מלני יודעת?'' ''לא''. ''זיו, אני...'' ''יובל, אל תעני. בבקשה. בואי נבלה את השבועיים האלה שאת פה כאילו מעולם לא נפרדנו ואח''כ נחשוב מה אנחנו רוצות לעשות עם הקשר שלנו''. הסכמנו לא לחשוב יותר מדי, רק להנות. זיו לקחה חופש מהעבודה ולקחה על עצמה להראות לי כמה שיותר מניו-יורק. אלה היו השבועיים היפים של חיי במחיצתה של האישה של חיי, לא היו ספקות. אני אהבתי אותה יותר מכל דבר אחר, לצערי יותר מגל. למרות שהתגעגעתי אליו ואל הילדים, ברגעים אלו לא ראיתי את עצמי עוזבת את זיו. היום כששתינו נשים מנוסות במערכות יחסים היינו בשלות האחת לשנייה ולא רצינו להרפות, אבל היו מכשולים. זיו לא ראתה את עצמה עוזבת את ניו-יורק ואני לא ראיתי את עצמי עוזבת את הארץ ואת הילדים שלי. החלטנו בתום השבועיים שאנחנו רוצות אחת את השנייה אבל לא יכולות לממש זאת. טסתי חזרה לארץ. הפרידה מזיו היתה קשה מנשוא. לא האמנתי שאני מותירה מאחורי את כל מה שיקר לי וחשוב לי, את האשה שלי, אך לא היתה ברירה. הבטחנו להיות בקשר וזיו הבטיחה שאם מצבה יחמיר היא תקרא לי מיד. ''יובל, אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי''. ''גם אני''. ''גם את אוהבת אותך?'' שתינו צחקנו לשמע הבדיחה הישנה. ''אז למה את לא נשארת?'' המשיכה. ''זיו, חמודה, אני לא יכולה לעזוב את הילדים שלי, הם קטנים וזקוקים לי. למה שלא תבואי לארץ?'' ''הרבה סיבות, הזכרונות, אבא שלי, הכל יחד''. התחבקנו, בכינו וצחקנו.

 

[f r a n]

../images/Emo91.gif חמה ביותר!!!!

קצת בנימה של ניתוח ספרותי--- החלק האחרון קצת פחות מפורט לטעמי, מין הזדרזות של המספר להגיע לסוף אפשר וניתן עוד להשביח כמו את יתר החלקים בעיקר הראשון והשני שהם מעולים מבחינה ספרותית.אפשר וצריך בעיקר את החלק האחרון ואת הסוף לשכתב. וקצת בנימה אישית----- פעם...מזמן...כתבה לי חברה יקרה ש.. """אהבה היא רגש שלא ניתן להגדיר, להבין, לפרש, להסביר, זה רגש שצריך לקבל אותו ולתת לו להכתיב את צרכיו.""" אין לי ספק שבסיפור הזה הרגש לא יכול היה להכתיב...כמה חבל...

 

[f r a n]

תיקון---../images/Emo52.gif

במקום: אפשר וניתן עוד להשביח כמו את יתר החלקים בעיקר הראשון והשני שהם מעולים מבחינה ספרותית. צריך להיות: אפשר וניתן להשביח [את החלק הארחרון] בדומה ליתר החלקים [בעיקר הראשון והשני] שהם מעולים מבחינה ספרותית סליחה, ההתרגשות להגיב הייתה מהירה ממני

 

[גוזלה]

מדהים!!!!!! פשוט מדהים בטירוף!!!!!

קראתי, זרמתי, התרגשתי, היזדהתי, הרגשתי, הוצפתי בכל כך הרבה רגשות...! אם זה מה שסיפורך גרם לי, ללא ספק הוא נפלא!!!!!!! ההחמצה הענקית מתוארת נהדר בסיפור!!! מורגשת האהבה האין סופית!!! פשוט עצוב, זורם, מעניין, והכל ביחד..!!! ואלו, כניראה, הדברים שהופכים סיפור לטוב..!!! כתבי עוד!!!! אשמח לקרא

 

[s t e l l a]

וואו! לא יכלתי להפסיק להסיר את עיני

נשבתי בקסם הכתיבה שלך. סיפור מדהים ומרגש ויחד עם זאת קצת עצוב..

 

[s t e l l a]

חח תתעלמי מה"להפסיק" ../images/Emo3.gif

"לא יכלתי להסיר את עיניי"

 

[nur5]

בטרוף שלנו

כל מוות קרב את זיו אל החיים. להזכר באהבה, להתפס בחיים. וכדברי הכותב "אם לא אהבה אז מי אנחנו?" אנחנו כמו זיו ואפילו רק לרגע נופלים וקמים בוחרים באהבה חיים.

 

[ויקי38]

מורן יקירתי המוכשרת טיפ

גוללי את הימים שעד לנסיעה, ההלמה של בתך, היום יום שבמבטים המפוחדים של בן זוגך, גוללי את הפחד שלך להפסיד את ההורות בשם אהבה ועוד. עד לנסיעה זה יתן "בשר" לקוראים

 

[femfatal]

אני אוהבת את הסיפורים שאת כותבת...

תמיד מרתקים אותי.הצגת זווית בוגרת כואבת ומאד מציאותית לאהבה.משומה בסוף חיכיתי להמשך כלשהו....אולי מן הרגל להאפי אנדס

 

[dianak21]

../images/Emo24.gif

דבר ראשון הכתיבה שלך מהממת זה משהו יפה ומטורף ביותר ודבר שני....מה זה אמיתי הסיפור הזה שלך???