גיליתי את הבדידות הזו....
בתקופה האחרונה, בחודשים האחרונים, גיליתי שהלבד הוא טוב, אני עם עצמי זה הכי טוב ואני מסוגלת שעות על גבי ימים להיות בחדרי הקטן לבד. ו נ כ ו ן מאוד יש בי עצב, עצב לא ידוע שמלווה אותי תמיד, מן מועקה, מן צורך פשוט לבכות, להוציא הכל החוצה, אבל גם אחרי הדמעות הכל יחזור וישתנה, אני לא מסוגלת לתת דין וחשבון על כל דבר שאני עושה ולאיפה אני הולכת עכשיו. (אני גרה עם ההורים), אני מרגישה שאני אוטוטו מאבדת שליטה, שאני מאבדת את השפיות שלי, את הפרטיות שיש לי אני שומרת כמו על אוצר, שאף אחד לא יגנוב לי את מה שכבר השגתי, רק לא את זה. העצב הזה, תמיד היה בי, שכן בי, רק עכשיו הוא יוצא, אומר לי הנה אני פה, מה תעשי איתי?! ברחתי לחדר שלי, אל עצמי, המצאתי לי דברים מעשיים לעשות, כל מיני דברים שישפרו אותי, יקדמו אותי בחיים, אני רוצה למצוא את העצמאות שלי ודוחפים אותי לזה, האח הבכור שלי ועוד פיות שאמרו תמצאי לך מקום חדר, עצמאות, כלכלה...