בטחון עצמי

[AYELET1]

בטחון עצמי

בכתבה זו מדובר על הבטחון העצמי ומקורו- נולדים עם זה, כלומר גנטי מן הסתם? מתפתח בזכות (או למרות

) הבית? לאה באומינגר, פסיכולוגית חינוכית בכירה, טוענת שהדבר מוקנה ע"י ההורים , שאמוריםם לתת את ההרגשה לילד, שהוא מסוגל, לבטוח בו וביכולותיו. דבר זה מעלה את השאלה: האם האם הפולניה , שמאמינה שהבן שלה הוא שילוב של איינשטיין עם אפולו , ומשמשת נושא לבדיחות וגיחוך, לא היא זו שבעצם תוציא אדם בריא, מאמין בעצמו (לא נדבר על זיופים

)? בכתבה מדובר על פרדוקס הבטחון העצמי: אדם בעל עודף בטחון עצמי, עלול להפוך לזחוח דעת, מזלזל בעצות אחרים , נתקע בעמדותיו ועקב כך נכשל. אולי זו עלולה ליהיות סכנה העומדת בפני מי שהוריו מאמינים בו ללא גבולות וללא ביקורת? מצד שני, מספר גדי גל, איש עסקים מצליח, אודות כך, שהצלחתו לא באה לו בזכות הוריו , אלא מסיבות אחרות- אולי הצורך לשרוד. מוזזמנים לחוות דעתכם בנושא.

 

[vered4]

הורים כחברים - גול עצמי?

בכתבה נתנו תמונה של תהליך התפתחות הילד והשלבים החשובים שבדרך. אחד הדברים שציינו- שהאידיאליזציה של ההורה חשובה להתפתחות הערך העצמי של הילד. והורה שיש לו תחושת ערך עצמי נמוכה, לא מסוגל לשאת את האידיאליזציה ופוגם בהתפתחות הזו. היום הורים נוטים להיות חברים ופחות דמויות סמכותיות מגיל ממש צעיר, אז ממה הילד יכול לעשות אידיאליזציה, מחבר שלו? אותו גדי גל, קיבל כנראה הרבה תמיכה בבית, בגיל צעיר יותר, אחרת קשה להבין איך היה מסוגל לעזוב את הבית כפי שעשה. ולכבוד הפרופורציות מהדיון השכן (של יולה)- יש כאן גם דוגמאות טובות, של ילדים שלא הלכו בתלם, (בגרות מלאה, עיונית וכו´), ומצאו את עצמם בתחומים שהם טובים בהם.

 

[yalyul]

התמצית בעיני

"ביטחון עצמי הוא תהליך של שיפור עצמי והפקת לקחים מתמדת, אימוץ תפישות, אמונות,ערכים וכלים." כמו אם פולניה (מתחזה...) אני נותנת חיזוקים ללא הרף, משבחת ומעריצה בגלוי סביבה תומכת? יש אבל לדעתי יש משקל רב גם לאישיות של הילד דווקא הבן "המוכשר"- סובל מתופעות של פרפקציוניזם וקשה לו לקבל את הפירגון והאהדה. זה שמקבל חיזוקים חיוביים על התנהגות מופתית למשל ... מיד משנה את עורו והופך למפלצת תלת ראשית... עדיין בשלב ניסוי ותהייה (וגם טעיה..) ואחד "אלוהינו" - שאני ממש מעריצה על האדם הנפלא שצומח לי מול העינים לא שם לכיוון ...לא למחמאות ולא למחאות. וגולת הכותרת- בחוץ הם אנשים אחרים בתכלית, כל השלושה פיצול אישיות? אולי ביטחון עצמי ? - שניים יותר אחד פחות...

 

[AYELET1]

ואת מדברתת על 3 ילדיך יולה?

כי אם כן, אז איך ה-3 שונים כל כך? השניים הראשונים תאומים , נכון? ושונים... ההסבר יכול ליהיות התייחסות שונה, או מה שכבר נאמר כאן- אופי שונה... כלומר לא רק ההורים משפיעי על הבטחון, אלא חלק מזה הוא תכונה מולדת.

 

[AYELET1]

ואת מדברת=את מדברת

 

[AYELET1]

הסכמתי מאד עם דבריך, אך שאלה לי...

עד איזה גיל ההורה הוא אידיאלי? האם יש טעם לנקוט בגישה של "אני הורה לא חבר" בגיל ההתבגרות, כדי להעצים ולהאדיר את דמות ההורה, או שאז כבר אין טעם, כי בכל זאת מגיע שלב בו מתפכחים ... או שאולי הגישה "אני הורה ולא חבר" טובה גם בגיל ההתבגרות, אללא שאז זה מסיבות אחרות (אני הורה, כך אהיה תמיד, אני עוגן יציבות, בניגוד לחבר ויהיה הטוב ביותר!) ? מה דעתכם?

 

[vered4]

אני חושבת שלא מדובר בהעצמה

אלא באי הפחתה ממעמדו של ההורה, על מנת שיגיע לאותו מצב חברי. יש הורים שמגיעים למצב שהילדים מזלזלים בהם, מץייחסים אליהם כאל ספקי הצרכים בבית וזהו.

 

[AYELET1]

זה נכון. וההורים מביאים לכך.

 

[yalyul]

מסכימה עם ורד- שאלה של מינון

והלוואי והיתה איזושהי נוסחא מתמטית לעניין. בנוגע לשונות בין הילדים- לדעתי השוני נובע מאופי, ומהתנהגות הורית. לא קונה את התאוריה של " אני מתיחס לכולם אותו דבר" מבחינתי זה בלתי אפשרי... כשיש לך תאומים ושניהם רעבים, את מאכילה קודם את זה שהבכי שלו חזק ומעצבן יותר... כשיש לך תאומים בני שבע ותינוק...התינוק מקבל את הארוחה קודם. ולאורך כל הדרך את נותנת לכל אחד מה שבעיניך חשוב שיקבל ממך. ובצד כל זה, את רוצה ליצור תהליך שיביא לביטחון עצמי של ילדך, תהליך שבסופו יהפוך לאדם עצמאי. אז אין נוסחאות פלא, כבר אמרנו, במבט לאחור הייתי מגדילה את המרחק בין הסמכותיות לחברות.

 

[AYELET1]

מסכימה איתך בקשר ל-2 הגורמים

לדעתי הבלתי מקצועית בעליל, בהחלט ישנו כאן גורם מולד, הגורם של "האופי", וכמו כן ההתנהגות ההורית פשוט לא יכולה ליהיות זהה לכל הילדים, ועכבר דובר בפורום זה עצמו על כך שבד"כ נוהגים אל כל ילד עפ"י צרכיו, אז לעיתים אחד מקבל יותר והשני פחות...

 

[אמירדרור]

אוטנטיות מול סתגלנות

הביטחון הגדול ביותר מגיע מתוך התנסויות חוזרות ונישנות של ביטוי עצמי "לעשות את מה שבא לי" לא בקריזה ולא בקפריזה. רצון לביטוי עצמי שבא מתוך בשלות אינו אקט סוציומטי, ובחברה שלנו הדבר לא ברור בכלל. כאשר אני, כהורה או כילד, לומד לבטא את עצמי ברור, ( וזה לא משנה באיזה גיל זה קורה, אני מאמין שתמיד ניתן לתקן ולהשתפר ) אז ביססתי את ביטחוני העצמי. הורה שרואה ברק בעניים כאשר ילד משחק, או כאשר הילד קולט משהו חדש, או מסביר את העמדה שלו, או שואל כי הסקרנות שלו פתאום נדלקה, הורה כזה מגלה גרעיו אוטנטי וצריך עכשיו לטפח אותו. כמו לשים אותו בצמר גפן של אתרוג. לשמור ולטפח אותו ע"י חיזוקים במרחק נכון כדי לאפשר התחכחות עם העולם הממשי. כך אני רואה את צמיחתו של הביטחון העצמי. הסיבה שאני באופן אישי חיפשתי כיוון מקצועי וזזתי הרבה, היא שלא הייתי בטוח במה יש לי לתת לעולם, במה אני באמת טוב ולקח לי שנים של תהליך והתמודדות ביני לבין עצמי וביני לעולם כדי להיות בעיסוק שנכון לי, בזוגיות מלאה ובאבהות שאני יכול לממש את עצמי. תודה על ההקשבה בלב פתוח. אמיר דרור

 

[AYELET1]

אמיר

ומה החלק של ההורים בהתפתחותהאישית שלך עליה כתבת (אם אתה מוכן ורוצה לחלוק את העניין)?

 

[אמירדרור]

אוטנטיות חלק ב´

אני חושב שהייתי בן 15 אולי קצת יותר כשהופיעה הטלוויזיה בארץ. היה לי ברור שהמכשיר הזה גורם נזק משפחתי. התנגדתי קשות אבל זה לא ממש עזר לי, ראיתי איך משפחה לומדת לשבת בדממה, במקום להיות ביחד ולשתף, בוהים. אצלנו אין טלויזיה כבר 6 שנים. לקח לי זמן כדי להשתחרר מהסתגלנות ולמצוא את מקומי האוטנטי. טלויזיה כדוגמא. אצל הורי היתה חלוקת תפקידים ברורה - אני מביא את הלחם את פורסת, מכירים ? לי היה ברור שכך אני לא אחיה את הזוגיות שלי. ואכן . . . אפשר לומר שהצלחתי לחוש ולהבין איך לא, מה לא ולגבש במהלך השנים את המה כן שלי. הבן הבכור שלי, יונתן, היום בן 17, לפני שנולד הייתי מעורב בהקמת בית ספר פתוח, אבל לא הצלחתי להביא אותו לבאר הזאת. רק היום בזוגיות ובאבהות החדשים שלי אני מצליח לממש חינוך בדרך הפתוחה. כשסרבתי ללכת לקורס קצינים אבא שלי לא היה יכול לעכל איך אני עושה את זה, הלא הוא היה בקורס הקצינים עם עזר ויצמן . . . התקוממתי נגד ההליכה אחרי . . . אבל זה לא היה תמיד מספיק חד וברור. מקווה שאני צמוד לשאלה ומבהיר את עצמי מתוך הדוגמאות. תודה על ההזדמנות.

 

[AYELET1]

תודה ששיתפת ../images/Emo13.gif

למעשה, אתה מציין דבר ידוע: הורים מהווים דגם התנהגות חשוב מאד, ובלתי נפרד מהחינוך והגידול לילדיהם (או במקרה שלך- דגם אי-התנהגות), ודבר זה ידוע גם לגבי בעלי חיים מסויימים. אך מה באשר לבטחון העצמי שלך ביכולותיך? מצד אחד אמרת אני לא אהיה כזה, לא הבנתי: האם בסופו של דבר נקטת בצעד מרדני נגד אביך, ולא הלכת לקורס? או שטעיתי? האם היה הבטחון למרוד או לא? ואם היה, האם בטחון זה בא מהחינוך ומהחיזוקים שקיבלת מהורייך (למרות שלא הסכמת עם דרכם) או מהאופי? בכל מקרה , תה כותב שעם הבגרות בא הכוח לנהוג בדרך חדשה (ולהפתר מהטלויזיה)- אם נצמדים לנושא הבטחון העצמי של האדם , האם הוא בא מההורים, מההתפתחות האישית או מלידה (לי יש רושם שלהתפתחות יש חלק גדול מאד בכך)?

 

[אמירדרור]

קסם גילוי הכוחות

לפני 18 שנים בערך, אחרי לימודי כלכלה ומינהל עסקים, בתפקיד של מנהל תחום וידאו בחברת תקליטים גדולה, לחוץ תמידית וחסר אמון בעצמי, אני מוצא את עצמי בפסטיבל סרטי אנימציה. סרט סיני קצר, "הקופים דגים את הירח". חבורת קופים בצבעים פסטלים מקפצים בג´ונגל מעץ לעץ. לילה, הירח על האגם. מתחילה בינהם תחרות מי ידוג את הירח. מנסים כל מיני דרכים, עד שבא קוף קטן, שובר אגוז קוקוס ממלא אותו במים ומגלה / מראה את הירח בו. אותו רגע היה עבורי רגע של התגלות. את החשיבה הזאת, הנאיבית במובן הבריא של המילה, שיכולה לזרום עם לוגיקה שמצליחה להתנתק מאילוצי המציאות, עם הגדרות חדשות, לא שבלוניות, אותה צורת חשיבה שילדים וממציאים חושבים דרכה, פתאום ראיתי שיש לי. מאז ומעולם ידעתי שיש לי תקשורת מיוחדת עם ילדים אבל לא התייחסתי לזה כיכולת רלוונטית בכל מה שקשור למימוש אישי, לעבודה, לנקודת הישענות בצמיחה שלי. שם החלטתי ללכת ללמוד פסיכולוגיה, וזה מה שעשיתי. הגילוי מוכיח שאין "נורמה" ויכול להיות נער בגיל 15 שקולט שיש לו גישה ייחודית, כישרון, שילוב של . . . בכדורגל, בטניס או בצפרות ויכולה להיות אשה בת 60 שמגלה את יכולות הריפוי שמצויות במגע או באינטואיציה האמהית - מטפלת שלה. מתי בן אדם בטוח ויכול להוציא את עצמו לעולם ? רק כשהוא בתהליך ומקשיב לעצמו. לנו כהורים יש רק אחריות לטפח את האמון שלו בעצמו. לא קל, סותר צרכים אחרים כמו יעילות, סדר, הליכה בתלם ועוד, אבל מבחינתי זה הדבר היקר ביותר. פעם נוספת, תודה.

 

[AYELET1]

נכון, תפקידנו כהורים לטפח את האמון

של הילד/נער בעצמו. השאלה אם תהליך ההקשבה לעצמך מצויבכל אחד , כל הזמן, ורק דרושה תמיכת ההורים (אמון וכו´) או שזה מצב , שנמצאים בו עקב צרוף נסיבות - תמיכת ההורים (כמובן) יחד עם... עם גורמים פנימיים? לדעתי התשובה היא האחרונה. התמיכה איננה מספיקה. מן הסתם דרושה שלווה (סביבה חברתית מתאימה!) ואולי גורמים נוספים שכרגע קשה לי לשים את האצבע עליהם.