בטחון עצמי
לפני ששוב לא אובן לגמרי, אין זו שאלה. לא באמת. זה יותר שיתוף. תובנות תתמיד תתקבלה, אך ההתמודדות תעשה תמיד אך ורק בדרכנו אנו, וזו כנראה תמצא לנו דרך ניסוי וטעיה.
כשפגשנו את זיו בבית הילדים בקזחסטן, כיניתי אותה "מנהיגת כנופיות ראשית". זה נראה כלכך תפור עליה. היא הייתה מפוחדת מן הסיטואציה בה הגחנו, אך כאשר הייתה עם קבוצתה, היא שפעה בטחון עצמי. נראה היה שכאשר היא רק תתגבר על הלם האימוץ, תהפוך במהרה למנהיגה. אמנם היה אפשר לראות נקודות חששניות כלשהן, כמו ביקור של אנשים שלא הכירה, כמו נוכחותנו בהצגת החג, אירועים שגרמו לה להתעכברן (להפוך לעכברונית), אך רוב רובו של הזמן היא שלטה ללא מיצרים בבני קבוצתה, וכונתה בחיבה בנדיטה וחוליגנסקיה על ידי הצוות.
במהלך הזמן שחלף למן האימוץ, זיו פיתחה פיצול התנהגותי. בסביבה בה היא בטוחה בעצמה, היא שולטת ביד רמה. בשאר היא מעדיפה לצפות בשקט, לעבד את הנתונים, ולפעמים להגיח עם תובנה זו או אחרת, אך לרוב להתחבא ממקום מקלטה אחרינו. חברתה הטובה ביותר היא ילדה בעלת בטחון עצמי, וזיו הניחה לה להחליט. חברה הטוב ביותר, כמו גם משפחתו, מהווה עבורה מקום בטוח כפי שאנו מהווים עבורה, ושם הם יכולים להנהיג לחילופין, להיות מונהגים לחילופין, ולא לחשוש לעשות טעויות כלל.
בביה"ס היא הרגישה בטוחה יותר בחברת המורים. היא לא חששה כלל להתעמת בגיל חמש עם מורתה, כאשר נראה היה לה שיש לה בסיס טוב, אך לא להתעמת עם ילדים אחרים. ככל שהתבגרה, כך פחתה נכונותה לטעות בפומבי. וכך הגענו לכיתה א'. היא מלאת מוטיבציה להצליח, הבעיה היא שהיא חוששת לומר מה שיתפס כטעות. היא חכמה מספיק, כמו גם רגישה מספיק, כדי לזהות סימנים קלושים להיכן התשובה נמצאת בעיני השואל, כדי לתת את התשובה שהשואל רוצה לקבל, ואין זה משנה אם זו לא התשובה הנכונה בעיניה. היא תעדיף להצמד לטעות בני כיתתה, מאשר לתת תשובה נכונה אך שונה משל עצמה. הרצון להצליח והפחד להתפס בטעות כה גדולים, שנכנסו לתוך תעודת השליש שלה. "אני רוצה, אני יכולה" ניתן לה כסיסמא לשינון ממורתה לעת החופשה, בנסיון לגרום לה להאמין בעצמה.
בבית פתחנו חזית שניה לפיתוח בטחון עצמי. "את רואה שאת יודעת את התשובה!" נאמר כמעט על כל דבר, לצד כל שאר משפטי התמיכה המצהירים על כשרונותיה "איזה יופי", "איזו חכמה את" וכן הלאה וכן הלאה. בהתחלה היא קיבלה את הערות בחיוך. כאשר היא מתאמצת ומקבלת הערה שכזו, אפשר לראות את האור נדלק בקרבה. אך כאשר המשפט נאמר על משהו סתמי בעיניה, כאשר הוא נאמר במהירות רבה מדי מן המשפט הקודם, או בהגזמה ברורה, היא מתרגזת. "די, תפסיקו" היא דורשת. לאחרונה היא אף עלתה שלב, ומשווה אותנו לסבתותיה. כי ברור לה שהסבתות, על כל השוני ביניהן, זהות בהתפעלותן חסרת הפורפורציות (והצדקה, לעיתים) ממנה. "למה את מדברת כמו סבתא?" היא שאלה אותי לפני כמה ימים, כאשר החמאתי לה על ציור שלה, לא טורחת להסביר לאיזו סבתא היא משווה אותי. "תפסיק, סבתא אמרה את זה" היא צעקה על אוריאל כאשר התפעל מזיהוי אותיות שזיהתה לפני שנלמדו בכיתה.
איך מחזקים בטחון עצמי, כאשר מחמאות אינן מתקבלות בברכה?
לפני ששוב לא אובן לגמרי, אין זו שאלה. לא באמת. זה יותר שיתוף. תובנות תתמיד תתקבלה, אך ההתמודדות תעשה תמיד אך ורק בדרכנו אנו, וזו כנראה תמצא לנו דרך ניסוי וטעיה.
כשפגשנו את זיו בבית הילדים בקזחסטן, כיניתי אותה "מנהיגת כנופיות ראשית". זה נראה כלכך תפור עליה. היא הייתה מפוחדת מן הסיטואציה בה הגחנו, אך כאשר הייתה עם קבוצתה, היא שפעה בטחון עצמי. נראה היה שכאשר היא רק תתגבר על הלם האימוץ, תהפוך במהרה למנהיגה. אמנם היה אפשר לראות נקודות חששניות כלשהן, כמו ביקור של אנשים שלא הכירה, כמו נוכחותנו בהצגת החג, אירועים שגרמו לה להתעכברן (להפוך לעכברונית), אך רוב רובו של הזמן היא שלטה ללא מיצרים בבני קבוצתה, וכונתה בחיבה בנדיטה וחוליגנסקיה על ידי הצוות.
במהלך הזמן שחלף למן האימוץ, זיו פיתחה פיצול התנהגותי. בסביבה בה היא בטוחה בעצמה, היא שולטת ביד רמה. בשאר היא מעדיפה לצפות בשקט, לעבד את הנתונים, ולפעמים להגיח עם תובנה זו או אחרת, אך לרוב להתחבא ממקום מקלטה אחרינו. חברתה הטובה ביותר היא ילדה בעלת בטחון עצמי, וזיו הניחה לה להחליט. חברה הטוב ביותר, כמו גם משפחתו, מהווה עבורה מקום בטוח כפי שאנו מהווים עבורה, ושם הם יכולים להנהיג לחילופין, להיות מונהגים לחילופין, ולא לחשוש לעשות טעויות כלל.
בביה"ס היא הרגישה בטוחה יותר בחברת המורים. היא לא חששה כלל להתעמת בגיל חמש עם מורתה, כאשר נראה היה לה שיש לה בסיס טוב, אך לא להתעמת עם ילדים אחרים. ככל שהתבגרה, כך פחתה נכונותה לטעות בפומבי. וכך הגענו לכיתה א'. היא מלאת מוטיבציה להצליח, הבעיה היא שהיא חוששת לומר מה שיתפס כטעות. היא חכמה מספיק, כמו גם רגישה מספיק, כדי לזהות סימנים קלושים להיכן התשובה נמצאת בעיני השואל, כדי לתת את התשובה שהשואל רוצה לקבל, ואין זה משנה אם זו לא התשובה הנכונה בעיניה. היא תעדיף להצמד לטעות בני כיתתה, מאשר לתת תשובה נכונה אך שונה משל עצמה. הרצון להצליח והפחד להתפס בטעות כה גדולים, שנכנסו לתוך תעודת השליש שלה. "אני רוצה, אני יכולה" ניתן לה כסיסמא לשינון ממורתה לעת החופשה, בנסיון לגרום לה להאמין בעצמה.
בבית פתחנו חזית שניה לפיתוח בטחון עצמי. "את רואה שאת יודעת את התשובה!" נאמר כמעט על כל דבר, לצד כל שאר משפטי התמיכה המצהירים על כשרונותיה "איזה יופי", "איזו חכמה את" וכן הלאה וכן הלאה. בהתחלה היא קיבלה את הערות בחיוך. כאשר היא מתאמצת ומקבלת הערה שכזו, אפשר לראות את האור נדלק בקרבה. אך כאשר המשפט נאמר על משהו סתמי בעיניה, כאשר הוא נאמר במהירות רבה מדי מן המשפט הקודם, או בהגזמה ברורה, היא מתרגזת. "די, תפסיקו" היא דורשת. לאחרונה היא אף עלתה שלב, ומשווה אותנו לסבתותיה. כי ברור לה שהסבתות, על כל השוני ביניהן, זהות בהתפעלותן חסרת הפורפורציות (והצדקה, לעיתים) ממנה. "למה את מדברת כמו סבתא?" היא שאלה אותי לפני כמה ימים, כאשר החמאתי לה על ציור שלה, לא טורחת להסביר לאיזו סבתא היא משווה אותי. "תפסיק, סבתא אמרה את זה" היא צעקה על אוריאל כאשר התפעל מזיהוי אותיות שזיהתה לפני שנלמדו בכיתה.
איך מחזקים בטחון עצמי, כאשר מחמאות אינן מתקבלות בברכה?
