בטחון עצמי

בטחון עצמי

לפני ששוב לא אובן לגמרי, אין זו שאלה. לא באמת. זה יותר שיתוף. תובנות תתמיד תתקבלה, אך ההתמודדות תעשה תמיד אך ורק בדרכנו אנו, וזו כנראה תמצא לנו דרך ניסוי וטעיה.

כשפגשנו את זיו בבית הילדים בקזחסטן, כיניתי אותה "מנהיגת כנופיות ראשית". זה נראה כלכך תפור עליה. היא הייתה מפוחדת מן הסיטואציה בה הגחנו, אך כאשר הייתה עם קבוצתה, היא שפעה בטחון עצמי. נראה היה שכאשר היא רק תתגבר על הלם האימוץ, תהפוך במהרה למנהיגה. אמנם היה אפשר לראות נקודות חששניות כלשהן, כמו ביקור של אנשים שלא הכירה, כמו נוכחותנו בהצגת החג, אירועים שגרמו לה להתעכברן (להפוך לעכברונית), אך רוב רובו של הזמן היא שלטה ללא מיצרים בבני קבוצתה, וכונתה בחיבה בנדיטה וחוליגנסקיה על ידי הצוות.

במהלך הזמן שחלף למן האימוץ, זיו פיתחה פיצול התנהגותי. בסביבה בה היא בטוחה בעצמה, היא שולטת ביד רמה. בשאר היא מעדיפה לצפות בשקט, לעבד את הנתונים, ולפעמים להגיח עם תובנה זו או אחרת, אך לרוב להתחבא ממקום מקלטה אחרינו. חברתה הטובה ביותר היא ילדה בעלת בטחון עצמי, וזיו הניחה לה להחליט. חברה הטוב ביותר, כמו גם משפחתו, מהווה עבורה מקום בטוח כפי שאנו מהווים עבורה, ושם הם יכולים להנהיג לחילופין, להיות מונהגים לחילופין, ולא לחשוש לעשות טעויות כלל.

בביה"ס היא הרגישה בטוחה יותר בחברת המורים. היא לא חששה כלל להתעמת בגיל חמש עם מורתה, כאשר נראה היה לה שיש לה בסיס טוב, אך לא להתעמת עם ילדים אחרים. ככל שהתבגרה, כך פחתה נכונותה לטעות בפומבי. וכך הגענו לכיתה א'. היא מלאת מוטיבציה להצליח, הבעיה היא שהיא חוששת לומר מה שיתפס כטעות. היא חכמה מספיק, כמו גם רגישה מספיק, כדי לזהות סימנים קלושים להיכן התשובה נמצאת בעיני השואל, כדי לתת את התשובה שהשואל רוצה לקבל, ואין זה משנה אם זו לא התשובה הנכונה בעיניה. היא תעדיף להצמד לטעות בני כיתתה, מאשר לתת תשובה נכונה אך שונה משל עצמה. הרצון להצליח והפחד להתפס בטעות כה גדולים, שנכנסו לתוך תעודת השליש שלה. "אני רוצה, אני יכולה" ניתן לה כסיסמא לשינון ממורתה לעת החופשה, בנסיון לגרום לה להאמין בעצמה.

בבית פתחנו חזית שניה לפיתוח בטחון עצמי. "את רואה שאת יודעת את התשובה!" נאמר כמעט על כל דבר, לצד כל שאר משפטי התמיכה המצהירים על כשרונותיה "איזה יופי", "איזו חכמה את" וכן הלאה וכן הלאה. בהתחלה היא קיבלה את הערות בחיוך. כאשר היא מתאמצת ומקבלת הערה שכזו, אפשר לראות את האור נדלק בקרבה. אך כאשר המשפט נאמר על משהו סתמי בעיניה, כאשר הוא נאמר במהירות רבה מדי מן המשפט הקודם, או בהגזמה ברורה, היא מתרגזת. "די, תפסיקו" היא דורשת. לאחרונה היא אף עלתה שלב, ומשווה אותנו לסבתותיה. כי ברור לה שהסבתות, על כל השוני ביניהן, זהות בהתפעלותן חסרת הפורפורציות (והצדקה, לעיתים) ממנה. "למה את מדברת כמו סבתא?" היא שאלה אותי לפני כמה ימים, כאשר החמאתי לה על ציור שלה, לא טורחת להסביר לאיזו סבתא היא משווה אותי. "תפסיק, סבתא אמרה את זה" היא צעקה על אוריאל כאשר התפעל מזיהוי אותיות שזיהתה לפני שנלמדו בכיתה.

איך מחזקים בטחון עצמי, כאשר מחמאות אינן מתקבלות בברכה?
 

יפעת 44

New member
כיוון שהיא רגישה וחדת הבחנה

היא חשה כנראה שיש אינפלציה במחמאות, שיש בהן אולי מן המלאכותיות לעיתים. אני חושבת שהיא צודקת. בכלל, דברים מאבדים מערכם כשהם מצויים בשפע מידי. אני הייתי ממעיטה אם כך להחמיא, ומשאירה את המחמאות לרגעים באמת מיוחדים.

אין לי תשובות לשאלה כ"כ גדולה כמו: איך מחזקים בטחון עצמי.
מה שכן, הייתי נותנת לה הרגשה שהיא גדולה ע"י למשל תפקידים של גדולה, חוויות של גדולה, כל מיני דברים שיוכיחו לה שהיא מסוגלת. אפילו אתגרים פיסיים כמו טיפוס, אופניים, שחייה, רכיבה על סוסים וכו'.
ומיותר לציין שהמון אהבה.

יחד עם זאת, אולי גם לא לצפות ממנה למה שהיא עדין לא מסוגלת.... אי אפשר לייצר בטחון עצמי "בכוח".

אני מכירה ילדה שהיתה מאד מאד חסרת ביטחון.
לימים היא מצאה תחומים שבהם היא חזקה : קריאה, כתיבה, אומנות.

כיום, היא בת 10. עדיין יש לך את הספקות שלה, אך יחד עם זאת ניכר שהתחומים החזקים שלה מחזקים אותה.
 
אנחנו מקווים שתגדל מתוך זה

כי יש הרבה תחומים בהם היא טובה יחסית, רק שהיא עדין לא מכירה בזה.
 

נעמי*

New member
מותר לטעות

אני חושבת שכדאי לחזק את הידיעה שהאהבה וההערכה שלכם נתונים לה בכל מצב.
גם כשהיא לא יודעת, גם כשהיא טועה.
 
היא אינה חוששת מלאכזב אותנו

מולנו היא בטוחה, כמו גם מול קבוצה מצומצמת של אנשים בהם היא בוטחת.
היא חוששת מלהיות למשל ושנינה בעיני קבוצת היחס שלה., או להכשל מול דמות סמכותית כמו מורה (וגם רק מול חלקן).
 

KallaGLP

New member
גם אני כמו זיו, רק הרבה יותר קיצוני.

פורחת בקבוצות קטנות ואינטימיות שאת חבריהן אני מכירה היטב ומרגישה אליהם קרבה, אך בקבוצות גדולות של אנשים לא מוכרים מאבדת ביטחון ומבקשת לא להתבלט. בכל מצב שניתן לעשות זאת אעדיף תמיד לשמור על אנונימיות ולא לחשוף שום פרטים הנוגעים אליי. אפילו על פרסומים ספרותיים לעולם לא אחתום בשמי האמיתי כי המחשבה שכל העולם יידע מי אני ומה שמי אינה נעימה לי. בגלל זה אני נמנעת לרוב גם ממפגשי פורומים (הפורום הזה יוצא דופן כי יש למפגשים חשיבות עבור בתי, אך כשזה נוגע רק לי אני נמנעת) וכו'. אחת הסיבות שזנחתי את לימודי ההוראה (פרט לכך שלא נמשכתי לזה בשום צורה) היא המחשבה מקפיאת הדם מבחינתי שאצטרך לעמוד ולדבר מול קהל. תמיד סירבתי להצעות להתראיין או להופיע במסגרת כלשהי. כשאני בין חברים וקרובים אני פורחת, אך בעולם הגדול אני נחבאת אל הכלים ורק רוצה שיעזבו אותי בשקט. במשך כל שנות חיי לא מצאתי שום דרך לשנות את זה, פשוט ככה אני ואני מסתדרת. לא יודעת אם היה ניתן לעשות משהו בקשר לזה, ייתכן שטיפול היה עוזר בזמנו לפחות במידה מסוימת, אך אז זה היה פחות נהוג וכיום כבר התרגלתי לעובדה שככה אני ואני שלמה עם זה ואפילו מצאתי דרכים ליהנות מזה אף על פי שאני מודעת היטב לחסרונות, בייחוד בכל הנוגע לחוסר היכולת והמכונות המוחלטים לשווק ולקדם את עצמי. לא בטוחה שיש לי תובונת פרט לכך שכאמור ייתכן שלו הייתי מנסה טיפול כשהייתי צעירה, זה היה עוזר (ואולי לא), כי היום אני כבר מקבעת מדי במצב הזה ונוח לי איתו. ואת יודעת מה? החיים שלי ממש טובים גם ככה.
 
לא יודעת אם זה מעודד או מפחיד

אם היא תגדל להיות מרוצה מעצמה, זה יהיה מעל ומעבר עבורי. אבל בינתיים היא כל כך חוששת ועצורה וחשופה, שזה פשוט כואב לי.
 

KallaGLP

New member
מבינה אותך מאוד.

בתקופה שהייתי ילדה לא הייתה מודעות לחשיבות של בטחון עצמי. אני חושבת שהכי חשוב לשדר לה שהיא בסדר כמו שהיא ואולי בכל זאת לשקול עזרה מגורמים מקצועיים.
 

טהט

New member
הרהורים בנושא

אני לא מתייחסת ישירות לזיו שכן לא ביקשתם תשובות אלא יותר לשתף. אני פשוט מעלה על הכתב מחשבות שלי שלא בהכרח מתאימות לכל מצב ולכל אחד.
כשאומרים לילד(ה) אתה ממש צייר נהדר, אתה חכם, אתה אחראי, אתה יודע את התשובה.... הילד לא תמיד "קונה" את זה, המחמאות לא תמיד נשמעות לו אמינות משום שהוא בעצמו לא תמיד מאמין בכך וכך נוצר פער בין מה שהוא חושב על עצמו ובין מה שאומרים לו ומכאן לעיתים ישנה התנגדות שלו לקבלת המחמאה.
בנוסף זה מכניס את הילד ללחץ כי זה מעמיס עליו צפיות מיותרות ורף גבוה שהוא צריך לעמוד בו. בראשו הוא עלול לחשוב : אם אמא , אבא, חושבים שאני כל כך חכם, יודע, מוצלח.... מה יהיה בפעם הבאה כשלא אצליח כל כך, לא אדע, אומר משהו טפשי....המחמאות לפעמים נתפסות בעיניו כשיפוטיות ומוחלטות והילד יכול לחשוש שיכשל בפעם הבאה ושבעצם יקבלו אותו באמת רק כשהוא מצליח. במקום זאת, אפשר להתייחס נקודתית למה שהילד עושה ולאמר: הציור שלך מוצא חן בעיני, נעים מאוד להסתכל עליו, איזה צבעים יפים השתמשת בציור....
במקום: אתה כל כך מסודר, לאמר- סידרת מאוד יפה את החדר, כיף להיות בו עכשיו . זה לא מעמיס צפיות.
במקום :אתה חכם. לאמר- הרעיון שאמרת עכשיו, פשוט מעולה. נשמע יותר אמיתי ולכן הילד "קונה" את זה.

נראה לי חשוב לשדר לילד שזה בסדר מבחינתנו ההורים אם יטעה, יגיד גם משהו טפשי, לא ידע תמיד את התשובה, יכשל מידי פעם, לא יצליח וכ"ו וגם לשתף אותו שגם לנו זה קורה לעיתים , גם אנחנו לא מושלמים. לכן, הייתי משתדלת לאמר פחות דברים שנשמעים מוחלטים ,מחייבים ומתייחסים לאופי, יכולות כשרונות של הילד וכדומה ויותר משתדלת להתייחס נקודתית לדברים שהילד עושה. הילד כבר יסיק בעצמו שכנראה הוא כשרוני, מצליח וכ"ו אם נהנים ממה שהוא עושה.

כמובן שאי אפשר להתאפק
ולא להגיד לו מידי פעם כמה שהוא חכם , מוכשר וכ"ו... וכל זמן שהילד מגיב לכך בשמחה נראה לי שפשוט הייתי זורמת גם עם זה.
 

משתפרת

New member
הגישה הזו נראית לי

כשבתי היתה נערה עמדה בוקר אחד מול המראה ומלמלה לעצמה "כמה אני מכוערת"... הייתי בחדר הסמוך ושמעתי, וכולי התכווצתי. אין לי מושג מהיכן זה בא לה, היא נראית ונראתה טוב, אבל התחושה שלה היתה ממשית לגמרי. ברור שאילו הייתי באה ואומרת לה: "מה פתאום? את יפה!" לא היה סיכוי שתאמין לי. התחלתי להגניב לה מחמאות פחות ישירות. כשהסתרקה- אמרתי משהו על איך השיער מסתדר יפה. כששוחחנו שיחה ארוכה הגנבתי משפט על העיניים הבורקות והמביעות. או על הצורה המושלמת של השפתיים. מדי פעם, כשהתלבשה לפני שיצאה, התיחסתי גם להופעה הכללית שלה: "מרשימה, מהממת", ונזהרתי כמו מאש מלהגיד לה את המשפט ההפוך לזה שאמרה, מלהגיד "את דווקא יפה". צריך לעשות את זה לאורך זמן ולא להגזים ולקוות שיחול שינוי.
בנוסף- כדאי לתת לילד התנסויות במגוון תחומים ולאפשר לו להתקדם בתחום בו הוא מצטיין. לעתים הצטיינות בתחום מסויים תעזור לילד לשנות את התדמית העצמית שלו גם בתחומים נוספים, לפעמים לא.
ההבנה הבסיסית שחייבת להיות לנו- ההורים- היא שאת השינוי בתפיסה העצמית מחולל הילד. אנחנו יכולים לעטוף, לכוון, לעזור. הילד צריך להשתכנע מבפנים. אז כן, בהחלט, כדאי לחפש את הדרכים בהן אנו יכולים לעזור לילד, ולקחת בחשבון שלפעמים כל הפעולות התומכות שלנו לא מספיקות וצריך לפנות לעזרת מומחה.
 
בכללי,נראה לי ששיפוט-יתר מכניס להרבה לחץ

בין אם שלילי,בין אם חיובי.כי ילד[כל ילד] מרגיש אז שמעשיו כל הזמן מושמים תחת זכוכית מגדלת .
בעיני חשוב מאד שילד מרגיש שהוא מוערך ,מעבר למעשיו ואפילו מעבר לתכונותיו. [לא כי הוא חכם ומוצלח בעיני אמא/אבא/סבתא/אלא פשוט כי הוא הבן או הבת של....וההורים אוהבים אותו מאד].
לדעתי יכולת הביטחון העצמי מתפתחת ככל שילד מרגיש שמחשיבים אותו בדרך שבה מדברים איתו.מקשיבים לו. מחבקים אותו.נותנים לו תחושה מעבר למילים
ששמחים בנוכחותו .שהוא רצוי ומבורך בין אם יצייר ציור ובין אם יצפה בטלויזיה,בין אם יבהה ובין אם יפטפט.
נגה אינני רומזת בשום דרך שאת כן או לא נוהגת כפי שכתבתי כאן. זו רק דעתי על הדרך של חיזוק הביטחון .
 
ועוד משהו בסיסי לגבי מאומצים

באופן התפתחותי,אחד ההשגים הראשונים של ילד שגדל באופן רגיל ונורמאלי הוא להרגיש שהוא נמצא במקום בטוח שבו הוא יכול להתחיל לבנות יחס של אמון בסיסי אל המבוגרים המטפלים בו.
ההיסטוריה של הילדים שלנו היא אחרת בשלביה הראשוניים. לכן הרבה פעמים התחושה שהמקום הוא בטוח איננה יציבה אצלם,והם חייבים בדרכים שונות לבדוק אותה שוב ושוב.
וזאת חרף כל מאמצינו,כוונותינו ואהבתנו הרבה.הרבה פעמים זה מתסכל הורים שמרגישים שהם עושים כל שביכולתם כהורים ,ואוהבים מעל ומעבר.זה קשור לאותה "לבנה" ראשונית ולא יציבה שעליה נסמך הבניין כולו. כמובן שאפשר לשפר כל העת,וכאן חוזרת למילים שלי בתגובה הקודמת-יותר בנוכחות אהבה ושידור של אמונה בילד מאשר במילים כאלה ואחרות.
 

fatfat

New member
מסכימה עם טהט לגבי "עודף" המחמאות

כגורם שעשוי לעורר לחץ וחרדה אצל הילד, מה גם שזה לא ממש עוזר. ילד שהוא חרדתי (מאחורי חוסר בטחון עומדדת חרדה... מפני כשלון... מפני אובדן אהבה... מפני אובדן ערך עצמי בעיני האחרים... מפני המוות... לקיום... לשלמות הגוף ועוד) זה לא יספק אותו כי תמיד יתעורר החשש אצלו שאמנם עכשיו זה קרה... הצליח אבל מי אומר שזה יהיה כך להבא... (פעם למשל הגיע אלי ילד בן שש מאוד אינטליגנטי שבהגיעו ההורים דיווחו על קשיי הירדמות קשים. בטיפול התברר שהוא פוחד שהשמש לא תזרח בבוקר ואז מנסה לא להירדם כדי לראות שאכן היא זורחת. כשהערתי שבמשך מיליוני שנים השמש זורחת מדי בוקר הוא ענה: אבל אולי דווקא מחר היא תפסיק לזרוח? בספר אלה קארי כתבו ששמה יש חושך הרבה חודשים.. אז נכון שזוהי דוגמא קצת מוקצנת אבל היא משקפת את המחשבה ה"שחורה" שעמדה בבסיס החרדה). כך ילד שחושש שכשלונו יראה ברבים תמיד יחשוב שגם אם הפעם ענה/פעל נכון לא בטוח שבפעם הבאה זה יקרה.

וכאן הייתי שואלת את עצמי (את ההורה) שתי שאלות:

1) עד כמה זה מפריע לילד והאם הוא רוצ לנות את זה? (שאלה שבהחלט ניתן לשאול ישירות את הילד בערך מגיל חמש... נניח שמתי לב כשאנחנו בין זרים אתה פתאום מאוד ביישן... שקט.. או כשאתה לא בטוח שאתה יודע את התשובה אתה מעדיף אפילו לא לנסות לענות כדי לא לשגות... האם זה מפריע לך? היית רוצה שזה יהיה אחרת?). כי פעמים רבות מה שאנחנו מפרשים כקושי אצל הילד לא נתפס כך על ידו.

2) עד כמה זה מפריע להורה שחושב שהילד סובל... לא מסוגל לתפקד כראוי וכו' ועד כמה ההורה רוצה שההתנהגות הנ"ל תשתנה.

אם הילד מעוניין בשינוי או אם ההורה חושב שזה משתק את הילד ולא מאפשר לו לפעול באופן טוב זה הזמן שהייתי מפנה את הילד לתרפיה (רצוי במשחק או באומנות שהם תחומים השלכתיים שבהם לרוב החרדה צפה על פני השטח יותר מהר בניגוד לתחומים אחרים בהם נניח עדיפה תרפיה במוזיקה או בתנועה או בעזרת בעלי חיים) על מנת לאפשר לו בטיפול לעבד את הפחדים והחרדות שלו. אפשרות אחרת היא להפנותו לתרפיה כזו (באומנות או במשחק) אבל שלמטפל יש הכשרה גם בגישת ה- C.B.T (תרפיה קוגניטיבית התנהגותית) בה בין השאר עובדים על איתור ושינוי דפוסי החשיבה השליליים של המטופל שגורמים לתקיעות ו/או משתקים אותו. כמובן שבכל סוג תרפיה ההורים אמורים להיות חלק מהטיפול ולקבל הדרכה צמודה.

ואגב במידה מסוימת בתי הצעירה מזכירה את בתך. בקבוצת הילדים מפגינה בטחון רב, לאחרונה אפילו החלה לגלות כישורי מנהיגות והצקה לאלה שמזהה כחלשים ומדברת בבטחון ובקול חזק וברור ואילו בחברת מבוגרים מדברת בלחש, בכיתה וכך היה גם בגן בקושי מצביעה, רק כשממש ממש בטוחה בנכונות תגובתה והרבה פעמים גם כשעושה נכון מוחקת כי שכנתה לשולחן ענתה אחרת. במקרה שלה וכיוון שהמורה ראתה שיש עוד כמה ילדים בכיתה שחוששים לגשת ללוח, להצביע היא עשתה התערבות כיתתית בה החלה לשבח ולעודד דווקא ילדים שטעו (משפטים כמו כל הכבוד לו... אפילו שהוא לא היה בטוח שהתשובה נכונה הוא הצביע ואמר כדי לבדוק... מי שלא מעז לטעות מתקדם פחות כי אז לא יודעים איפה הוא טועה ומה צריך לתקן/לחזק אצלו). וכנראה שזה עובד כי אתמול קיבלתי מכתב מהמורהשהילדה נפתחה בכיתה, הרבה יותר מעיזה להצביע בשיעורים ולהשתתף.
 
כתבת שאינך שואלת אלא רק משתפת, אבל בסוף

דברייך הופיעה שאלה, אז איני יודעת למה התכוונת. נראה שניסיתם דברים וזה לא עוזר. מכירה ילדים שעזרה מאיש מקצוע עזרה בשיפור הבטחון העצמי. אני מאמינה שבדברים הנתפסים כבעיה יש לטפל מוקדם ככל האפשר.
 
יום אתמול

זיו התגברה על משבר האותיות. זה הלך והשתנה במהלך השבועות האחרונים, אך אתמול היה השיא. לא רק שהיא ידעה לקרוא את מה שלמדה. לא רק שהצליחה לקרוא חלקית מהדפים אותם עדין לא למדו, היא, בעיקר, קיבלה את ההערות בהקשבה ונסיון להפיק מהן מידע, ולא בבכי אוטומטי. לא מדובר היה בבכי תפנוקים אוטומטי (גם זה קיים אצלה, לצערי), אלא בבכי שלפניו היה מופיע ניצוץ בעיניים ששבר את לבי בכאב שבו. אבל זהו, זה הסתיים.
הזכרנו את ההליכה על שפת הים הנושבני בחופשה. זיו צחקה עלי על צירוף הבגדים שלבשתי. צחקתי יחד איתה, ואמרתי לה שאי אפשר לצחוק עלי על זה, כי אני צחקתי על עצמי לפני שהיא חשבה לצחוק עלי, ואפילו ביקשתי ממנה לצלם אותי כדי שנוכל לצחוק בבית. זיו המשיכה לצחקק, אבל אפשר היה לראות כמעט את גלגלי השיניים מסתובבים מאחורי מצחה.
במקלחת היא שאלה אותי שוב האם שמונה ועוד שמונה שווה שש עשרה. אחרי שאישרתי זאת בפעם האחרונה (לאותה שעה), היא ביררה איתי מדוע יש ילדים שחושבים ששמונה ועוד שמונה זה שמונה עשרה. ניסיתי למצוא לזה הסבר צולע זה או אחר, ושאלתי איזה ילדים חושבים כך וזיו היססה לרגע, לפני שגילתה לי בסוד שארנה חושב ככה. ארנה, רק להבהרה, הוא חברה הטוב ביותר עלי אדמות. כשאמרתי שפשוט צריך לתקן אותו ולא לצחוק עליו, היא הביטה בי ברצינות והסבירה לי שאינה צוחקת על ארנה. (nooit היא אמרה, שזה לעולם לא). משהו בטון שלה גרם לי לשאול על מי היא כן צוחקת, וקיבלתי מענה עם שמות ילדים. ניסיתי להלך בין הטיפות, לחנך אותה לא לצחוק על אחרים, ולתת לה תחושה טובה שהיא יודעת דברים שאחרים לא יודעים בו זמנית.
יום ראשון בביה"ס לאחר חופשה בת שבוע, שהגיעה בתורה לאחר חלוקת תעודות, עבר בשלום.

-בהתחדשות3, זו צורת הכתיבה שלי. מכיוון שיש לי נטיה לשלח לאוויר את הודעותיי עם סימן שאלה כללי בסופן כתבתי את משפט הפתיחה. אני קוראת כל דבר, ומסיקה מכל דבר מסקנות. גם כשזה אינו מתאים לי, זו מסקנה טובה בעיני. אבל שמתי לב שאם כתיבתי נתפסת כשאלה ספציפית, אני מקבלת תגובות לפעילות פרטנית, וכאשר איני מסכימה לכך יש התמרמרות לחוסר נכונותי להקשיב. אי לכך ובהתאם לזאת, כתבתי שאין זו שאלה, כי באמת אין זו שאלה. אלו הגיגים, ואני שמחה כאשר הגיגים נכתבים בחזרה, אך בהיותי יצור שיפוטי, איני יכולה להסכים אוטומטית עם כל תשובה, ואיני רוצה להעליב את מי שמתאמץ לענות לי (אך איני מסוגלת להסכים כאשר אין זה מתאים לי).
מה שמוביל אותי להודעות על מחמאות יתר. תודה על ההארה הזו. מכיוון שאני מאוד שיפוטית לגבי כל דבר ודבר, איני חושבת שאני נותנת לזיו מחמאות ריקות מתוכן. הן תמיד ספצפיות, לגבי דברים שאני יכולה להיות שלמה איתם, והן נאמרות לצד הערות על טעויות. לרוב הן מצביעות על התקדמות, ולאו דווקא הצלחה אבסולוטית. לעיתים אני בולמת את ביקורתי, מזכירה לעצמי שזיו רק ילדה, ושהיא חסרת בטחון, ואין צורך תמיד לתקן כל דבר. זה הזמן, אני מתארת לעצמי, לבדוק האם לא הלכתי בצורה מוגזמת לכיוון השני, למרות שזה יהיה מאוד לא אופייני לי.
פעמים רבות אני מחמיאה לה גם על טעויות, על נכונות לבדוק מה התשובה ולנסות. לצערי, זה לא מתקבל טוב אצל זיו, שמבחינתה או שהתשובה נכונה או שהיא אינה נכונה, אך אני מקווה שזה יעבוד יום אחד.

לא משנה כמה אני מלקה עצמי ששוב על טעיות שעשיתי בתגובותיי אליה, מן הסביבה אני שומעת שזיו מספרת להם על הכנת שיעורים איתי, וטוענת שהיא מוכנה לעשות שיעורים רק איתי. מעין הצבעת אמון בי, אך לא בפניי. "אמא שלי" הפך לצירוף הנפוץ ביותר כשזה נוגע ללמידת דברים חדשים, אפילו יותר מ"אבא שלי" (שעדין שמור להתפנקות אבסולוטית).

בינתיים, איננו מתכוונים לפנות ליעוץ מקצועי. גם כי אוריאל טוען שאני מגזימה, אבל הרבה כי חזרנו זה עתה מחופשה אצל חברים, שהיא פסיכולוגית ילדים מצליחה בשתי מדינות לפחות, בשלוש שפות, ולעניות דעתה אני צריכה לסמוך על הרוגע של אוריאל יותר. זה לא שהיא לא שמה לב לבעיות האמורות אצל זיו, היא פשוט חושבת שאנו מתקדמים ומגיבים אינסטנקטיבית נכון בדרך כלל, למרות שאני נוטה לסמוך על עצמי פחות מאשר אוריאל.

ואולי זו הבעיה האמיתית. אני מנסה לפתור עבורה את כל צרות העולם, תוך כדי שאני מודעת לכך שפינוק הוא בדיוק זה - לא לתת לה להתמודד עם הצרות בעצמה. איני יכולה לספק לה בטחון עצמי, היא צריכה למצוא אותו בתוכה. אני פשוט צריכה לעמוד בצד ולנשוך את שפתיי כאשר היא מוצאת את דרכה, ולעשות זאת כך שלא תראה את סימני הדם על השפה.
 

fatfat

New member
אהבתי את הסיכום שלך

למרות שכתבתי קודם את דברי באופן כללי ללא התייחסות ספציפית לזיו חשבתי בליבי שנראה לי שמי שהכי לחוצה מהעניין זו את (אולי כיוון שכפי שכתבת בעבר את היית בעלת דפוסים דומים) ושזיו פחות נלחצת מכך. אז כל פעם שזה קורה אמרי לעצמך שכמה שלא תשתדלי לא תוכלי תמיד לרפד את הדברים לזיו ולמנוע ממנה לשגות ושכדי להתקדם היא צריכה להתנסות ולהתמודד עם הדברים בעצמה.

ואגב לגבי מחמאות, הבעיה אתן זה לא רק שהן לעיתים נתפסות כלא אמיתיות, מזוייפות וכו' אלא שהרבה פעמים הן מהוות גורם לחץ שעכשיו מצפים שתמיד הילד יהיה מושלם... יצליח באותו אופן בו הצליח הפעם.
 
מודעות עצמית

לא תמיד עוזרת לי להרגע, אבל לפחות מחזירה אותי מדי פעם למימדים האמיתיים.

כפי שאני מצאתי גרעין של בטחון עצמי בגיל ההתבגרות שהלך ונבט, אני מקווה שזיו תמצא אותו עבור עצמה בכוחות עצמה.
 

יסמין@

New member
כמה נקודות

קודם כל תהייה כללית פילוסופית: האם מאוד נחוץ לחוש ביטחון עצמי בכל מצב? או שזה "בסדר" כלומר אפשר להשלים עם זה ולחיות עם זה שיש מצבים שבהם חשים יותר ביטחון עצמי ויש מצבים שבהם פחות? נראה לי שלאנשים שונים יהיו תשובות שונות. נראה לי שכדאי לכם, ההורים, לחשוב מה דעתכם בנושא. למשל, אם זה "בסדר" מצידכם ואתם יכולים לקבל שככה זיו (בהווה, זה לא אומר שכך תהיה בעתיד) ולהקרין לה שזה בסדר גמור להרגיש כך ולהיות כך. או שזה נראה לכם מאוד מאוד חשוב לתקן ולשפר ולשנות. כלומר נראה לי שהתשובה שלכם לשאלה זו יכולה לקבוע הרבה מדרך הפעולה (או אי הפעולה) בנושא.


הערה לגבי העתיד: ייתכן שבעתיד הכל יהיה שונה. ככל שזיו תגדל - יגדל איתו הביטחון העצמי שלה בתחומים שכיום היא חסרת ביטחון. וייתכן שזה יתעדן ויהיה לה יותר ביטחון עצמי לעומת היום, אבל לא לעומת אנשים אחרים. וייתכן שהפיצול הזה שכתבת עליו יישאר גם בעתיד (כמו אצל קאלה). וייתכן שזה "יעבור" מעצמו וייתכן שטיפול כלשהו יכול לעזור (אבל זה אם התשובה לשאלה הראשונה היא שצריך לתקן, לשפר. לשנות, לטפל).
כל האפשרויות הללו אפשריות. יש אנשים שמפתחים עם השנים יותר ביטחון עצמי במצבים חברתיים לא מוכרים ויש שזה נשאר איתם כל החיים וםהם לומדים לחיות עם זה ולקבל את זה.

לאור כל מה שכתבתי, נראה לי שאפשר להחליט על כמה דרכי פעולה:
א. אם התשובה שלכם לשאלה הראשונה היא שאתם מוכנים לקבל את האפשרות שזאת זיו, כך היא מתנהלת בעולם - לפחות בהווה (אולי בעתיד זה ישתנה) - אז אפשר להמשיך במה שאתם עושים עם תיקונים קטנים. למשל., לתת לה מחמאות מאוד מדויקות וממוקדות (לא: את מאוד X, אלא לשבח על מעשה מסוים או התנהגות מסוימת וכו'). וגם להבהיר לה שזה בסדר גמור מצידכם איך שהיא מתנהגת במצבים שונים, כלומר שזה בסדר גמור למשל לא להופיע מול קהל וכו'. כלומר, לא לנסות לעודד אותה להופיע מול קהל (זו כמובן רק דוגמה) אלא פשוט להרפות מזה ולא להתייחס ולא להראות שאתם מייחסים לכך חשיבות כלשהי

ב. אם אתם חושבים שזו בעיה ואתם רוצים לנסות לשנות ולפתור - תצטרכו לחשוב על דרכים לכך.

*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*--*--
רעיון נוסף: בלי להסביר לה זאת, בלי לדבר איתה על כך - לעודד אותה להתמקד בפעילויות שהיא טובה בהן, שהיא נהנית מהן. לדוגמה: כתבת בעבר כמה פעמים בבלוג כמה שהיא אוהבת לצייר. אם זה נכון גם היום, אולי היא תרצה להשתתף בחוג לציור? או בחוג ליצירה? אלו כמובן דוגמאות. נראה לי שהצלחה בתחום X יכולה להקרין לטובה על תחומים אחרים.

והרהור לסיום: מתוך כל האנושות, בכל התרבויות ובכל הזמנים - יש אחוז מסוים (ונראה לי לא גבוה) שעוסק בפעילות שקשורה בהופעה מול קהל גדול ואנונימי או לא אנונימי. נראה לי שרוב האנושות לא מופיע על במה מכל סוג כלומר, ממש לא חייבים להיות שחקנית או זמרת או מורה או קוסמת
יש הרבה עיסוקים מרתקים ופרודוקטיביים שאינם כרוכים בהופעה מול קהל.

כל הנושא הזה מורכב ומלא בהיבטים ובנושאים ואי אפשר למצות הכל בהודעה בפורום, שגם ככה כבר ארוכה מדי.
 
האם זה מפריע?

לה, כלומר, לא לנו?
כן, זה מפריע לה.
יש משפטים שהיא מסננת לפתע, מהם די ברור שלה זה מפריע. זה גם ברור שיש פער בין מה שהיא מקרינה כלפי חוץ, לבין מה שהיא מרגישה כלפי פנים. לנו היא סיפרה שהיא בוכה בכל פעם שהיא טועה בכיתה, לעומת זאת המורה טענה שהיא לא בוכה בכלל בכיתה. לאחר שהסבנו את תשומת לב המורה לחששותיה של זיו, דברים השתפרו עבור זיו מצד אחד, ומן הצד השני צוות ההוראה התחיל לשים לב לסימני חוסר הבטחון שאיננו יכולים לראות בבית. למזל כולנו, בביה"ס מפנים תשומת לב פרטנית רבה לתלמידים, וברגע שבעיה אותרה, הם מקצים משאבים לביסוס בטחונה העצמי של זיו ביכולויותיה. הם עושים זאת במקום ובזמן בו זיו פגיעה ביותר - מול חבריה לכיתה - מקום בו אנו איננו יכולים לפעול בזמן אמת. ועל פי מראיה של זיו, הם בהחלט תורמים לה.
 
למעלה