בחירות
זה היה יום ארוך. הוא נמתח כמו מסטיק, והיה מונוטוני כמו שיר של זמרת קאנטרי שמתגעגעת לאהובה שיצא לאחו. עוד בוחר נכנס ועוד אחד יוצא. רכבת אנושית של אנשים שרובם טרוטי מבט ובלי הרבה תקווה בעיניים.
יו"ר וועדת הקלפי הייתה סיגל. הכרתי אותה מהתקופה שבני היה בגן "שממית". אמא של אחד מהילדים בגן. "שלום שלום" מדי פעם בצהריים כשהייתי מובטל ומלאכת הטיפול בזאטוט הייתה מנת חלקי. הזכירה לי קצת את אחת המורות שהיו לי ביסודי סיגל, וזה תמיד שעשע אותי. גבוהה ממני מעט, מלאה, תמיד אטופה בבדים מזרחיים ובכל מני צעיפי ענק סרוגים שעטפו את גופה. שיער גלי בין בלונד לשטני, לבנה כחלב, חיוך של בוגרת שנות השישים - למרות שהייתה בגילי ונולדה לפחות עשור אחרי וודסטוק.
כל תפקידנו התמצה באותו היום בפתיחת הקלפי שעה וחצי לפני תחילת ההצבעה, ספירת הקולות וסגירת הקלפי שלוש שעות לאחר סיומה, ובתווך קבלת המצבעים, זיהויים וסימון "וי" ליד שמם ברשימות הקלפי. שעמום המחץ. אבל מה לא עושים בשביל יותר מ1,000 ש"ח ביום עבודה אחד.
אחרי שעתיים של עבודה כמעט בשתיקה התחלתי לחוש בצורך להתפרק קצת. כמה רצינות וכבדות אפשר ביום אחד שמתחיל בחמש בבוקר ואמור להסתיים בסביבות אחד בלילה? התחלתי בסינון מתחת לשפם אחרי כל אחד או אחת שיצאו מהכיתה של הערכתי למי הצביעו ולמה: "שפם בולשביקי - זה בטוח מצביע לבן גוריון..." או "צדיקה גמורה עם כובע בצבע חציל - ש"ס. אין! ש"ס!", ואפילו "לא התקלח שבוע - עלה ירוק בליינד". בהתחלה אף אחד לא הבין את ההומור וקיבלתי מבטים תוהים משאר חבורי וועדת הקלפי ובמיוחד ממזכיר הקלפי שהיה איש מכובד בן 60 אני מאמין מהסוג שבעיניו הומור הוא משהו של בטלנים וחסרי מעש. אבל עם הזמן התחלתי לשמוע צחקוקים, ובמיוחד את קולה של סיגל שלחש לי "די. אידיוט. הם ישמעו אותך" שנאמר בטון צחקני.
עם הזמן אני וסיגל הפכנו לצוות ה"קליל" בחבורה המשמימה של חברי וועדת הקלפי. העברתי לה פתקים מתחת לשולחן עם בדיחות וציורים שהפכו גסים יותר ויותר. היא צחקה והחזירה לי פתקים עם סמיילים ומלים בודדות ומדי פעם משפט או שניים. יצאנו להפסקות קפה ביחד והצחוקים זרמו. היה לי נחמד שיש מישהי שאני יכול להעביר אתה את יום הבחירות בכיף. במיוחד מישהי שבאופן מוזר גרמה לי לחום באזור התחתון של גופי, למרות שלא הייתה "הטעם" שלי.
היום התקדם וכך השיחות שלנו, בין אם הכתובות ובין אם הקוליות. היא סיפרה לי על ילדיה ואני על בני. התלבטנו מה עושים שהילד לא רוצה לקום בבוקר, ואפילו על איך מוצאים זמן לרונטיקה עם ילדים, במיוחד קטנים. הגענו למסקנה שאין. כך הגענו לדבר גם על זוגיות, ובאופן מפתיע השיחה הייתה פתוחה וקולחת, כאילו הכרנו כבר שנים (ואכן יום הבחירות נדמה לנו בשלב מסויים כאילו והתחיל במאה הקודמת).
בדקות הארוכות שלא נכנס איש לכיתה (ההצבעה הייתה בגלים) יכולנו לשוחח בצד ליד המיחם בלי סוף. גילינו אחד על השנייה שאצלה כבר אין רומנטיקה מזה כמעט שנה, מאז שילדה את בתה האחרונה. אני סיפרתי לה שאני כבר מזמן לא מרגיש קרוב לאשתי אבל תמיד האשמתי את זה בכך שאני עובד כמו משוגע, ושאני מוצא את מפלטי בכתיבה של שירה אירוטית. סיגל פערה עיניים ואמרה שהייתה מתה לקרוא משהו שכתבתי. אז מיד שלפתי את האייפון והראיתי לה שיר שכתבתי לפני ימים מספר:
"אל תחששי להיות חרפה מדיי בשבילי
אל תחששי להיות מלוחה מדיי ללשוני
רכותך מתוקה לבשרי
ריחוק עורך מר לי כל כך..."
קראה וחייכה ונשכה שפתיים. ואז אמרה לי "וואו" ושזה מדהים במינימליזם ובכמה שזה מבטא תשוקה אצורה. הודיתי לה בחיוך מעט נבוך ואמרתי לה שטוב לשמוע את זה ממישהי כה מקסימה ונשית. והיא הסמיקה. בחיי. הסמיקה והביטה לרגע בנעליה השחורות. לפתע יכולתי לחוש בבושמה. לשמוע את נשימתה הכבדה מעט. להתחמם מחום גופה שכאילו וקרן עליי. חושיי נפתחו כאילו והייתי סומא בכולם לפני אך רגע.
לקחתי סיכון ואחזתי בידה. היא נרתעה ולחשה לי "לא לפני כולם. לא עכשיו". וחזרה לכסא יו"ר וועדת הקלפי.
שבתי גם אני למקומי ודמי בוער וסוער בגופי. נסער ומחשבותיי לא שם. בעצם כן שם, אבל לא בבחירות. בה. בסיגל. לה היו נתונות מחשבותיי ופי יבש.
זה היה יום ארוך. הוא נמתח כמו מסטיק, והיה מונוטוני כמו שיר של זמרת קאנטרי שמתגעגעת לאהובה שיצא לאחו. עוד בוחר נכנס ועוד אחד יוצא. רכבת אנושית של אנשים שרובם טרוטי מבט ובלי הרבה תקווה בעיניים.
יו"ר וועדת הקלפי הייתה סיגל. הכרתי אותה מהתקופה שבני היה בגן "שממית". אמא של אחד מהילדים בגן. "שלום שלום" מדי פעם בצהריים כשהייתי מובטל ומלאכת הטיפול בזאטוט הייתה מנת חלקי. הזכירה לי קצת את אחת המורות שהיו לי ביסודי סיגל, וזה תמיד שעשע אותי. גבוהה ממני מעט, מלאה, תמיד אטופה בבדים מזרחיים ובכל מני צעיפי ענק סרוגים שעטפו את גופה. שיער גלי בין בלונד לשטני, לבנה כחלב, חיוך של בוגרת שנות השישים - למרות שהייתה בגילי ונולדה לפחות עשור אחרי וודסטוק.
כל תפקידנו התמצה באותו היום בפתיחת הקלפי שעה וחצי לפני תחילת ההצבעה, ספירת הקולות וסגירת הקלפי שלוש שעות לאחר סיומה, ובתווך קבלת המצבעים, זיהויים וסימון "וי" ליד שמם ברשימות הקלפי. שעמום המחץ. אבל מה לא עושים בשביל יותר מ1,000 ש"ח ביום עבודה אחד.
אחרי שעתיים של עבודה כמעט בשתיקה התחלתי לחוש בצורך להתפרק קצת. כמה רצינות וכבדות אפשר ביום אחד שמתחיל בחמש בבוקר ואמור להסתיים בסביבות אחד בלילה? התחלתי בסינון מתחת לשפם אחרי כל אחד או אחת שיצאו מהכיתה של הערכתי למי הצביעו ולמה: "שפם בולשביקי - זה בטוח מצביע לבן גוריון..." או "צדיקה גמורה עם כובע בצבע חציל - ש"ס. אין! ש"ס!", ואפילו "לא התקלח שבוע - עלה ירוק בליינד". בהתחלה אף אחד לא הבין את ההומור וקיבלתי מבטים תוהים משאר חבורי וועדת הקלפי ובמיוחד ממזכיר הקלפי שהיה איש מכובד בן 60 אני מאמין מהסוג שבעיניו הומור הוא משהו של בטלנים וחסרי מעש. אבל עם הזמן התחלתי לשמוע צחקוקים, ובמיוחד את קולה של סיגל שלחש לי "די. אידיוט. הם ישמעו אותך" שנאמר בטון צחקני.
עם הזמן אני וסיגל הפכנו לצוות ה"קליל" בחבורה המשמימה של חברי וועדת הקלפי. העברתי לה פתקים מתחת לשולחן עם בדיחות וציורים שהפכו גסים יותר ויותר. היא צחקה והחזירה לי פתקים עם סמיילים ומלים בודדות ומדי פעם משפט או שניים. יצאנו להפסקות קפה ביחד והצחוקים זרמו. היה לי נחמד שיש מישהי שאני יכול להעביר אתה את יום הבחירות בכיף. במיוחד מישהי שבאופן מוזר גרמה לי לחום באזור התחתון של גופי, למרות שלא הייתה "הטעם" שלי.
היום התקדם וכך השיחות שלנו, בין אם הכתובות ובין אם הקוליות. היא סיפרה לי על ילדיה ואני על בני. התלבטנו מה עושים שהילד לא רוצה לקום בבוקר, ואפילו על איך מוצאים זמן לרונטיקה עם ילדים, במיוחד קטנים. הגענו למסקנה שאין. כך הגענו לדבר גם על זוגיות, ובאופן מפתיע השיחה הייתה פתוחה וקולחת, כאילו הכרנו כבר שנים (ואכן יום הבחירות נדמה לנו בשלב מסויים כאילו והתחיל במאה הקודמת).
בדקות הארוכות שלא נכנס איש לכיתה (ההצבעה הייתה בגלים) יכולנו לשוחח בצד ליד המיחם בלי סוף. גילינו אחד על השנייה שאצלה כבר אין רומנטיקה מזה כמעט שנה, מאז שילדה את בתה האחרונה. אני סיפרתי לה שאני כבר מזמן לא מרגיש קרוב לאשתי אבל תמיד האשמתי את זה בכך שאני עובד כמו משוגע, ושאני מוצא את מפלטי בכתיבה של שירה אירוטית. סיגל פערה עיניים ואמרה שהייתה מתה לקרוא משהו שכתבתי. אז מיד שלפתי את האייפון והראיתי לה שיר שכתבתי לפני ימים מספר:
"אל תחששי להיות חרפה מדיי בשבילי
אל תחששי להיות מלוחה מדיי ללשוני
רכותך מתוקה לבשרי
ריחוק עורך מר לי כל כך..."
קראה וחייכה ונשכה שפתיים. ואז אמרה לי "וואו" ושזה מדהים במינימליזם ובכמה שזה מבטא תשוקה אצורה. הודיתי לה בחיוך מעט נבוך ואמרתי לה שטוב לשמוע את זה ממישהי כה מקסימה ונשית. והיא הסמיקה. בחיי. הסמיקה והביטה לרגע בנעליה השחורות. לפתע יכולתי לחוש בבושמה. לשמוע את נשימתה הכבדה מעט. להתחמם מחום גופה שכאילו וקרן עליי. חושיי נפתחו כאילו והייתי סומא בכולם לפני אך רגע.
לקחתי סיכון ואחזתי בידה. היא נרתעה ולחשה לי "לא לפני כולם. לא עכשיו". וחזרה לכסא יו"ר וועדת הקלפי.
שבתי גם אני למקומי ודמי בוער וסוער בגופי. נסער ומחשבותיי לא שם. בעצם כן שם, אבל לא בבחירות. בה. בסיגל. לה היו נתונות מחשבותיי ופי יבש.
