מה שאני חושב זה
שבמשטרי נציגים שבהם הסחורה המוצעת בשוק הפוליטי היא, איך נאמר זאת, לא מן המשובחות, יש נטייה להצביע לא בעד מי שיעשה לי טוב אלא נגד מי שאני לא אוהב. אני יכול להבין את ההצבעה לליכוד, לציבור היה הרבה בבטן על שלטון מפא"י, על הנושא העדתי וההסטורי והגיוני שזה יבוא לידי ביטוי בקלפי. אני גם לא חושב שההצבעה ההיא היתה סוג של תאונה, ז"א, אני בכלל לא בטוח שהצבעה למערך היתה בהכרח הדבר הנכון וההגיוני. בעניין הרציונליות, לדעתי, התפיסה שהחלטות רציונליות הן בהכרח נכונות יותר מאשר החלטות שמתקבלות בצורות אחרות לא נכונה. אם בא לכם לעשות תרגיל קטן בדקונסטרוקציה אפשר גם להגיד שמדובר בתפיסה ייחודית לתרבות המערבית החילונית (הדיכוטומיה שכל מול רגש) וחדשה יחסית. בעצם, מדובר בפוזיטיביזם של המאה ה-19 כך שזאת לא אמת מובנת מאליה אלא תפיסה תרבותית מסויימת. ההחלטה למי להצביע היא תהליך מורכב מאוד והוא אכן כולל מרכיבים שבטיים (אגב, בשונה מהמקובל לחשוב, המצביעים השבטיים ביותר הם ליברלים אשכנזים) ואני לא חושב שיש טעם לבוא בטענות אל האנשים בגלל זה. זה בסך הכל משקף חוליים של חברה שבה קבוצות שונות, שאפשר די בקלות לאפיין אותן כלכלית, עדתית ומגדרית, מרגישות מקופחות ומאויימות. אם הפוליטיקאים יצרו מצב כזה עליהם לצפות שאזרחים יתמודדו אתו ע"י הצבעה למישהו "משלנו" או, מה שיותר נפוץ, הצבעה נגד ה"אחר" בלי יותר מדי ציפיות ממי שהם מצביעים בעדו. בנוסף, בישראל שלטה קבוצה פוליטית אחת במשך 30 שנה רצוף, לא בדיוק מה שהייתי קורא דמוקרטיה בריאה. גם אחרי המהפך היו לא מעט ממשלות אחדות (ממשלת אחדות, מרכז, ממלכתיות נתפסות כסימן ל"אחריות לאומית"), התוצאה היא שבפוליטיקה הישראלית לא התפתחו אלטרנטיבות אמיתיות אז מה שנשאר זה להצביע מסיבות פחות "רציונליות".