נראה אם אצליח להסביר הפעם
נתחיל מהדטרמיניזם הפיזיקאלי בנוסח המאה הפיזיקה הקלאסית. יש כמה הנחות יסוד בדטרמיניזם הזה. קודם כל מזהים שיש דברים הכרחיים ויש דברים אפשריים. 1. יש חוקי טבע אוניברסלים השולטים במתרחש (עקרון הרגולריות של הטבע) 2. מה שנצפה הוא אפשרות אחת מיני רבות. לדוגמה - תמיד כאשר מחממים מים לטמפרטורה המתאימה בלחץ נתון הם יתחילו לרתוח. אבל זה לא מחייב שנחמם את המים, אפשר גם לקרר אותם. אבל כאשר בוחנים בחינה מדוקדקת את הדטרמיניזם אנו רואים שקיים עוד עיקרון אחד והא עיקרון המקומיות (לוקליות, כלומר הסיבות הפועלות הן פועלות למרחק קצר, ולזמן קצר. כלומר אנחנו פה מסבירים את המאקרו באמצעות המיקרו. האם רות? אפשר לתאר את העולם באופן עקרוני על ידי תיאור של סך מרכיביו - דרושים כאן גם המיקומים וגם המהירויות של כל חלק וחלק. מדוע גם המהירויות? אינני יכול להכנס לזה אם אתה אינך מבין פיזיקה ומתמטיקה, אבל די לנו באמירה שאם יהיה למאן דהו תיאור שלם כזה של העולם גם העבר וגם העתיד יהיו גלויים לעיניו אם יוכל לחשב כיצד כל חלק נע (לאפלאס). בלשון מעט יותר מתימטית - דרושים שישה מספרים על מנת לתאר כל חלקיק וחלקיק. נניח שיש לנו רק שני חלקיקים בעולם - אז העולם יתואר במרחב בן 12 ממדים כנקודה, אם יש שלושה ממדים אז העולם יתואר במרחב בן 18 ממדים וכך הלאה... הנקודה הזאת נעה במרחב עם הזמן, זה מייצג את השינוי של המיקום והמהירות בכל רגע נתון. לתיאור הזה קוראים מרחב הפאזה. התמונה הטרמיניסטית מחייבת את העולם הזה לנוע על גבי מסילה אחת ויחידה. אם אנו מדברים על עולמות אפשריים, אנחנו מדברים למעשה על מסילות מקבילות שלעולם אינן נפגשות (למרות שאינן חייבות להיות קווים ישרים). והעולפ שלנו מיותגת על גבי מסילה אחת. תורת הקוונטים עושה כמה דברים לתפישת העולם הדטרמיניסטית. הדבר הראשון כמובן הוא עיקרון אי הוודאות, אלא שזו היא רק התחלת הסיפור. האם יתכן שיש מקום או תנע (מהירות) לחלקיק שאנו לא יודעים את מקומו, והבעיה היא אצלנו - אוזלת ידינו? אז יש ניסוי מפורסם - ניסוי שטרן גרלך (?) בו מראים מה קורה כאשר אלקטרון עובר דרך שני סדקים. האם אלקטרון יכול למעשה לעבור דרך שני הסדקים? האם הוא יכול להיות בעת ובעונה בשני מקומות? א ם כן אז אינו חלקיק ולמעשה זה הורס את עיקרון הלוקליות שחיוני להבנת הסיבתיות. אבל מאידך כאשר שני הסדקים פתוחים בו זמנית אנו מקבלים תמונה (סטטיסטית) אחרת מאשר כאשר אנו פותחים סדק אחד בכל פעם. פיינמן ניסח את זה בעיקרון סכום ההסטוריות. אם אנו צריכים להבין כיצד האלקטרון עבר אנו צריכים לקחת בחשבון את שתי ההיסטוריות האפשריות - ולסכם אותן!!!! זה כמו לחזור אל התיאור של העולם הדטרמיניסטי כמסלול יחיד במרחב הפאזה ולומר שאין יותר מסלול אחד. הרגע של ההוה נובע מסכום כל המסלולים שיכלו להוביל אליו וחשוב לא פחות מתפצל לאינספור מסלולים שמיצגים את העתיד. האם רות? ואם נחזור לאי הודאות, זוהי אינה אי ודאות של אי ידיעה אלא אי ודאות של אי היקבעות. ובכל זאת , יכול להיות שזאת היא רק פרשנות מוטעית של המציאות שבה אנו חיים שמכילה משתנים שסמויים מן העין שלנו. אבל פועלים בכל זאת. אז יש את ניסוי EPR ואי שיויון בל. אם תירצה נוכל להכנס לזה.
