בחירה וצמתים
- פותח הנושא Mist2
- פורסם בתאריך
יקרים ,
"צורה נכונה" או "צורה לא נכונה" איננו נחלתו הבלעדית של איש.
 
כולנו לפעמים עושים דברים בצורה נכונה או בצורה לא נכונה.
 
ואינני מכיר כלי טוב יותר לשם בדיקת "הצורה הנכונה" , חוץ מאשר דיון פתוח.
(אני מסכים שגם לכלי הזה יש מגבלות).
וזה בדיוק מה שאנחנו עושים כאן בפורומים.
 
אם דרך הדיון יוכיחו לי שאני טועה - סלאמתאק
כל עוד אין הוכחה כזו , אי אפשר לטעון בבירור מה נכון ומה לא.
 
אני חושב שכדאי לדעת את הפרופורציות שלנו כבני אדם - אנחנו קטנים וגם ה"מורים" הכי גדולים הם קטנים.
היומרה שלנו לדעת "מה נכון" איננה שונה בהרבה מהיומרה של נמלה לדעת "מה נכון" (גם אם היא נמלה מוארת וחכמה במיוחד).
 
ממילא אני לוקח את כל מה שאני אומר בערבון מוגבל , וגם כל מה שיגידו אחרים אני לוקח בערבון מוגבל.
אינני יודע "מה נכון" , אני יודע רק "מה דעתי שנכון כרגע".
 
ואני קורא לכל אחד לאמץ את הגישה הזו - כי היא פשוט נכונה
 
 
 
"צורה נכונה" או "צורה לא נכונה" איננו נחלתו הבלעדית של איש.
 
כולנו לפעמים עושים דברים בצורה נכונה או בצורה לא נכונה.
 
ואינני מכיר כלי טוב יותר לשם בדיקת "הצורה הנכונה" , חוץ מאשר דיון פתוח.
(אני מסכים שגם לכלי הזה יש מגבלות).
וזה בדיוק מה שאנחנו עושים כאן בפורומים.
 
אם דרך הדיון יוכיחו לי שאני טועה - סלאמתאק
כל עוד אין הוכחה כזו , אי אפשר לטעון בבירור מה נכון ומה לא.
 
אני חושב שכדאי לדעת את הפרופורציות שלנו כבני אדם - אנחנו קטנים וגם ה"מורים" הכי גדולים הם קטנים.
היומרה שלנו לדעת "מה נכון" איננה שונה בהרבה מהיומרה של נמלה לדעת "מה נכון" (גם אם היא נמלה מוארת וחכמה במיוחד).
 
ממילא אני לוקח את כל מה שאני אומר בערבון מוגבל , וגם כל מה שיגידו אחרים אני לוקח בערבון מוגבל.
אינני יודע "מה נכון" , אני יודע רק "מה דעתי שנכון כרגע".
 
ואני קורא לכל אחד לאמץ את הגישה הזו - כי היא פשוט נכונה
 
 
 
חוסר היכולת לעשות
עוד לפני שהספקתי למצוא לעצמי פינה נוחה להתיישב ולברך לשלום את קבוצת האנשים שכבר נמצאה במקום, התעורר ויכוח סוער על המיקום בו חנינו.
כלל לא הופתעתי, כאשר הבנתי שמדובר בנאווה: היא הייתה היחידה שלא אהבה את המיקום והתעקשה שנעבור… שאר אנשי הקבוצה, קיבלו את דבריה בהבנה, אך לא עשו מאומה כדי לעבור.
 
כשנזכרתי שהבטחתי לעצמי שלא להזדהות עם ההתפרצות הקרובה של נאווה, היה זה מאוחר מידי, ראיתי אותה עוזבת את הקבוצה בכעס וצועדת לעבר סלע במרחק של 30 מטרים מאתנו.
היא עמדה שם שעונה על הסלע, בידיעה שאנו רואים אותה, לבטח ממתינה שמישהוא יגש אליה ויבקש שתצטרף בחזרה.
 
הבטתי סביבי על האנשים שישבו במעגל, מנסה לגלות סימן או רמז בפניהם המסגיר את כוונותיהם לקום ולגשת אליה, אך ככל שהדקות חלפו, נוכחתי לגלות שאני כנראה היחיד שעסוק בנאווה, שכעת ממש ניראתה נואשת לתשומת לב.
 
החלטתי לנסות להתנגד לאותו כוח בלתי נראה, שלפת אותי ולא נתן לי מנוח.
הוא דחף אותי ודחק בי לקום ולגשת אליה; לא רק בעזרת הלחישות המשכנעות שלו שהסבירו שוב ושוב למה אין זה מקובל להשאירה כך לבד, אלה שחשתי אותו ממש פיזית, פעם מושך ופעם דוחף…
 
הצלחתי להישאר במקומי, אך לא הצלחתי להשתחרר, תשומת ליבי הייתה נתונה לנאווה ולהתלבטות שלי.
מצד אחד, זה זמן רב שהבחנתי בהתנהגותיה הקיצוניות, המשפיעות עלי בצורה ישירה.
בכל פעם שהיא יצרה מצב דומה, אני הייתי מושפע מכך מייד, גם אם לי לא היה כל קשר.
הבטחתי לעצמי לנסות להתבונן בכך, לעצור את אותה השפעה עלי, או לפחות לנסות להתנגד לה.
כעת זו הייתה הזדמנות מצויינת לתרגל את אותה התנגדות.
 
אך, צרה חדשה התעוררה והחלה להציק לי. השלפוחית שלי החליטה שהגיע הזמן להתרוקן.
מבנה בית השימוש היחיד שנראה בכל הסביבה, ניצב במרחק מה מאחורי נאווה…
בדקתי את האפשרויות שלי, והבנתי שאני בבעיה:
אפשרות ראשונה הייתה להישאר ולהתאפק, אך לאחר דקות בודדות, אפשרות זו ירדה מהפרק.
האפשרות השניה הייתה לעקוף את נאווה ולהגיע לבית השימוש מסביב. דבר שהיה מגוחך בעיני.
וכך נשארתי עם האפשרות האחרונה, לעבור דרכה.
 
לאחר הכנה קצרה, התרוממתי על רגלי, נחוש לעבור לידה מבלי להפציר בה לחזור אל הקבוצה.
מצב התודעה שלי באותו רגע, היה מעניין למדי, וידעתי לזהות שהוא כבר הופיע במקרים אחרים בעבר.
אם אנסה לתאר את המצב, הרי שניתן לומר שצפיתי בסרט בו גם שיחקתי את התפקיד הראשי.
צפיתי בסרט בו ראיתי את עצמי נאבק ומתלבט, בסופו של דבר ראיתי כיצד אני עושה את דרכי לעבר אותו בית שימוש ומתקרב אל נאווה.
 
ברגע האמת, כשממש חלפתי על פניה, ומבטינו נפגשו, ראיתי כיצד ״אני״ מגיב בצורה היחידה שיכולתי להגיב, היה ברור לי שבאותו הרגע לא הייתה כל אופציה אחרת; ראיתי כיצד אני פונה אליה ומבקש ממנה לחזור אל הקבוצה…
 
נאווה הסכימה מייד.
 
הייתי המום למול גודל ועומק התגלית שלי, ראיתי איך אני "עושה" את הדבר היחיד שהייתי יכול "לעשות" באותו רגע. הכעס, המחשבות והניסיונות שלי כלל לא הועילו, לא יכולתי לעשות מאומה, חוץ מלגשת אליה ולבקש שתחזור לקבוצה! היה זה כאילו פעל עלי באותו רגע כוח אדיר, וכל האפשרויות האחרות נמחקו כלא היו, האפשרות היחידה הקיימת הייתה לגשת לנאווה. לא יכולתי לשקר ולומר שבחרתי בעצמי לגשת אליה, היה ברור שלא מדובר בבחירה או החלטה שלי, הרגשתי כבובה על חוטים.
 
לאחר תגלית זו, הבנתי שכל אותו היום, המחשבות, הרגשות והמעשים שלי, כולם קרו מעצמם, תחת השפעות חיצוניות. "האם כך נראים כל חיי, שאלתי את עצמי… התשובה הייתה ברורה, והיא לא מצא חן בעיני!
 
ובכל זאת יצאתי מעודד, סוף סוף הבנתי בעזרת הסיטואציה וההתבוננות שלי בסיטואציה, מה זאת אומרת שהאדם אינו יכול לעשות, הכול קורה לו…
עוד לפני שהספקתי למצוא לעצמי פינה נוחה להתיישב ולברך לשלום את קבוצת האנשים שכבר נמצאה במקום, התעורר ויכוח סוער על המיקום בו חנינו.
כלל לא הופתעתי, כאשר הבנתי שמדובר בנאווה: היא הייתה היחידה שלא אהבה את המיקום והתעקשה שנעבור… שאר אנשי הקבוצה, קיבלו את דבריה בהבנה, אך לא עשו מאומה כדי לעבור.
 
כשנזכרתי שהבטחתי לעצמי שלא להזדהות עם ההתפרצות הקרובה של נאווה, היה זה מאוחר מידי, ראיתי אותה עוזבת את הקבוצה בכעס וצועדת לעבר סלע במרחק של 30 מטרים מאתנו.
היא עמדה שם שעונה על הסלע, בידיעה שאנו רואים אותה, לבטח ממתינה שמישהוא יגש אליה ויבקש שתצטרף בחזרה.
 
הבטתי סביבי על האנשים שישבו במעגל, מנסה לגלות סימן או רמז בפניהם המסגיר את כוונותיהם לקום ולגשת אליה, אך ככל שהדקות חלפו, נוכחתי לגלות שאני כנראה היחיד שעסוק בנאווה, שכעת ממש ניראתה נואשת לתשומת לב.
 
החלטתי לנסות להתנגד לאותו כוח בלתי נראה, שלפת אותי ולא נתן לי מנוח.
הוא דחף אותי ודחק בי לקום ולגשת אליה; לא רק בעזרת הלחישות המשכנעות שלו שהסבירו שוב ושוב למה אין זה מקובל להשאירה כך לבד, אלה שחשתי אותו ממש פיזית, פעם מושך ופעם דוחף…
 
הצלחתי להישאר במקומי, אך לא הצלחתי להשתחרר, תשומת ליבי הייתה נתונה לנאווה ולהתלבטות שלי.
מצד אחד, זה זמן רב שהבחנתי בהתנהגותיה הקיצוניות, המשפיעות עלי בצורה ישירה.
בכל פעם שהיא יצרה מצב דומה, אני הייתי מושפע מכך מייד, גם אם לי לא היה כל קשר.
הבטחתי לעצמי לנסות להתבונן בכך, לעצור את אותה השפעה עלי, או לפחות לנסות להתנגד לה.
כעת זו הייתה הזדמנות מצויינת לתרגל את אותה התנגדות.
 
אך, צרה חדשה התעוררה והחלה להציק לי. השלפוחית שלי החליטה שהגיע הזמן להתרוקן.
מבנה בית השימוש היחיד שנראה בכל הסביבה, ניצב במרחק מה מאחורי נאווה…
בדקתי את האפשרויות שלי, והבנתי שאני בבעיה:
אפשרות ראשונה הייתה להישאר ולהתאפק, אך לאחר דקות בודדות, אפשרות זו ירדה מהפרק.
האפשרות השניה הייתה לעקוף את נאווה ולהגיע לבית השימוש מסביב. דבר שהיה מגוחך בעיני.
וכך נשארתי עם האפשרות האחרונה, לעבור דרכה.
 
לאחר הכנה קצרה, התרוממתי על רגלי, נחוש לעבור לידה מבלי להפציר בה לחזור אל הקבוצה.
מצב התודעה שלי באותו רגע, היה מעניין למדי, וידעתי לזהות שהוא כבר הופיע במקרים אחרים בעבר.
אם אנסה לתאר את המצב, הרי שניתן לומר שצפיתי בסרט בו גם שיחקתי את התפקיד הראשי.
צפיתי בסרט בו ראיתי את עצמי נאבק ומתלבט, בסופו של דבר ראיתי כיצד אני עושה את דרכי לעבר אותו בית שימוש ומתקרב אל נאווה.
 
ברגע האמת, כשממש חלפתי על פניה, ומבטינו נפגשו, ראיתי כיצד ״אני״ מגיב בצורה היחידה שיכולתי להגיב, היה ברור לי שבאותו הרגע לא הייתה כל אופציה אחרת; ראיתי כיצד אני פונה אליה ומבקש ממנה לחזור אל הקבוצה…
 
נאווה הסכימה מייד.
 
הייתי המום למול גודל ועומק התגלית שלי, ראיתי איך אני "עושה" את הדבר היחיד שהייתי יכול "לעשות" באותו רגע. הכעס, המחשבות והניסיונות שלי כלל לא הועילו, לא יכולתי לעשות מאומה, חוץ מלגשת אליה ולבקש שתחזור לקבוצה! היה זה כאילו פעל עלי באותו רגע כוח אדיר, וכל האפשרויות האחרות נמחקו כלא היו, האפשרות היחידה הקיימת הייתה לגשת לנאווה. לא יכולתי לשקר ולומר שבחרתי בעצמי לגשת אליה, היה ברור שלא מדובר בבחירה או החלטה שלי, הרגשתי כבובה על חוטים.
 
לאחר תגלית זו, הבנתי שכל אותו היום, המחשבות, הרגשות והמעשים שלי, כולם קרו מעצמם, תחת השפעות חיצוניות. "האם כך נראים כל חיי, שאלתי את עצמי… התשובה הייתה ברורה, והיא לא מצא חן בעיני!
 
ובכל זאת יצאתי מעודד, סוף סוף הבנתי בעזרת הסיטואציה וההתבוננות שלי בסיטואציה, מה זאת אומרת שהאדם אינו יכול לעשות, הכול קורה לו…
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.