בחיפוש אחר....
היא מתה ביום ההולדת של החבר שלה, שגם זו בפני עצמה הגדרה בעייתית. רגע לפני זה נסעה אליו הביתה ושמה לו פתק בתיבת הדואר, אח``כ נסעה לים, תמיד אהבה את הים, אבל אף פעם לא חשבה לטבוע, ארוך מידי, מסוכן מידי- מה יקרה אם לא יצליח? נסעה לים, רק לכמה דקות, תמיד חשבה שבהזדמנויות כאלו עושים מה שעד עכשיו לא הרשתה לעצמה, לא היה באמת דבר כזה, משהו שבאמת רצתה לעשות. תמיד לא הבינה את הנידונים למוות ועניין הסעודה האחרונה, פינטזה איך היתה מזמינה פיצה מדהימה אקסטרא צ`יז עם גבינת חלומי של פיצה האט וחצילים. אבל עכשיו זה היה ממש לא משנה, חוש הטעם בכלל לא היה שם, מה זה משנה. בפתק שהיא השאירה היו כמה עמודים, זה לא היה מכתב פרידה או משהו, רק איזה הרהור או שניים על ספר שהשאיל לה כמה חודשים לפני זה והיא גמרה לקרוא כמה שבועות לפני זה. ורק היום בלי סיבה שונה במיוחד מצאה לנכון לחשוב עליו, ככה פתאום, OUT OF THE BLUE, והיה לה פתאום חשוב שהוא יקרא את ההרהורים שלה עליו, לא שזה משנה, ANYWAY היא לא תהיה פה, והוא לא יהיה שם כדי להתפעל ולהגיב, ולהגיד כמה הוא מעריך ורוצה אותה ויגיד לה שהוא אוהב אותה ויחבק אותה חזק. זה לא שהיא מאשימה אותו, זה בכלל לא העניין, שום דבר לא התחדש לכבוד בואו, עלייתו ונפילתו של עוד קיסר רומאי, כמו ההיסטוריה שתמיד חוזרת, הוא היה עוד ציפיה, תקווה ולבסוף ניפוץ אשליה. וזו בכלל לא היתה אשמתו, הוא פשוט היה הוא, על כל החסרונות והיתרונות שלו (שפעם יתאימו למישהי אחרת) אבל פשוט לא התאימו לה, אולי כי הציפיות שלה היו גבוהות מידי, אולי כי היא תמיד הולכת על הדברים הלא נכונים, אולי זה היה בלתי נמנע, אולי היא לא נתנה לזה הזדמנות. לא, אי אפשר להגיד שהיא לא נתנה לזה הזדמנות, היא נתנה לחיים אינספור הזדמנויות להפתיע אותה (אולי, רק אולי זה היה אחרת בתת מודע) אבל החיים לא עמדו באתגר ותמיד חזרו לאותה נקודה סופית שממנה אין חזרה. אז פתאום, בדיוק ביום ההולדת שלו, חודש לפני היום הולדת שלה, פשוט נמאס לה, לתת לחיים עוד הזדמנות, והיא החליטה לקחת יוזמה, תמיד האשימו אותה שהיא אקטיבית, נמרצת, לוקחת אחריות, חזקה, אז לפחות היא תשתמש בזה למשהו בונה, אז היא התלבשה ויצאה ונסעה. האמת היא שאפילו לא התחשק לה לצאת ליום הקר הזה שהיה בחוץ (ליתר דיוק לילה), גם בסה``כ לא היה לה נעים שהיא עושה לו את זה בדיוק ביום ההולדת שלו, היא לא רצתה לפגוע בקדושה של היום הזה לגביו. אצל רוב האנשים היום הזה היה קדוש, אצלה זה היה סתם פרה, פרה שחוטה. אז היא קיוותה שהוא יבין, אבל היא ידעה שכל שנה ביום הולדת שלו הוא יזכר בה, ואולי היא באיזשהו מקום היתה חזירה מוחלטת ורצתה שמישהו באיזה מקום יזכר בה פעם בשנה, גם אם זה רק בגלל שהיא מקלקלת לו את היום המושלם שלו (והוא הרי סה``כ אפילו לא אשם), אבל במודע שלה היא לא ידעה את זה, היא רק הצטערה שהיא הורסת לו, ותו לא. אבל יש גבול כמה אתה יכול להתחשב בבני אדם ובטוח שבחמישה מילארד אנשים, בכל יום שהיא תבחר יהיה מישהו שזה יפול בדיוק על היום שלו, אולי אפילו על שעת הלידה (שלא לדבר על זה שבטח באותו רגע שתיפח נשמתה יוולד איזה תינוק מסכן שלפי אמונות מסוימות יצטרך עכשיו לגרור את נשמתה המעונה כל חייו). אז זו, פעם אחת ולתמיד היא יצאה ועשתה את זה, במובן הזה אפילו הנסיעה לשים לו את הפתק בתיבה ולראות את הים בפעם האחרונה היו מיותרים ביותר וחסרי תוחלת, אבל לך תבין אנשים במצב כזה. אח``כ היא נסעה משם. לאן? לא ידעה בדיוק איך תעשה את זה, היא היתה זקוקה לתוכנית בטוחה, משהו בסגנון- ``הודעה זו תשמיד את עצמה תוך 3 שניות`` והיא ידעה שיש לה זמן כי עכשיו היא כבר פה וזה סופי ואף אחד לא מחפש אותה ולא דואג לה אז יש לה את כל הזמן שבעולם לנוע במרחבים האינסופיים של הכלום. היא נסעה מהר והרוח צלפה בפרצופה ובעיניה ודמעות של קור ירדו על לחייה והיא כמעט ושמחה, כי זה כמעט כאילו מישהו בוכה עליך, למרות שאתה יודע שזה רק הצטברות של אבק. וכך זה נגמר, כרוניקה של מוות ידוע מראש, גם ההוא, עם היום הולדת, גם הוא יתרגל ובמשך הזמן ידחיק וילמד להתגבר על זה ואפילו יחגוג לגמרי כרגיל. זה החיים, לא? והיא אף פעם לא תהא בת 22, לא צריך לרחם עליה, היא בחרה בזה. זו המציאות שלה, ואולי היא אפילו טובה משלנו. אבל בכל מקרה, אין כבר את מי לשאול (למרות שלפי אמונות מסוימות יש סיכוי שעוד בערך 20 שנה תסתובב שוב נפשה ביננו ותחפש יום הולדת מיקרי של מישהו). וזהו, זה הסוף, סתמי שכזה. THE END
היא מתה ביום ההולדת של החבר שלה, שגם זו בפני עצמה הגדרה בעייתית. רגע לפני זה נסעה אליו הביתה ושמה לו פתק בתיבת הדואר, אח``כ נסעה לים, תמיד אהבה את הים, אבל אף פעם לא חשבה לטבוע, ארוך מידי, מסוכן מידי- מה יקרה אם לא יצליח? נסעה לים, רק לכמה דקות, תמיד חשבה שבהזדמנויות כאלו עושים מה שעד עכשיו לא הרשתה לעצמה, לא היה באמת דבר כזה, משהו שבאמת רצתה לעשות. תמיד לא הבינה את הנידונים למוות ועניין הסעודה האחרונה, פינטזה איך היתה מזמינה פיצה מדהימה אקסטרא צ`יז עם גבינת חלומי של פיצה האט וחצילים. אבל עכשיו זה היה ממש לא משנה, חוש הטעם בכלל לא היה שם, מה זה משנה. בפתק שהיא השאירה היו כמה עמודים, זה לא היה מכתב פרידה או משהו, רק איזה הרהור או שניים על ספר שהשאיל לה כמה חודשים לפני זה והיא גמרה לקרוא כמה שבועות לפני זה. ורק היום בלי סיבה שונה במיוחד מצאה לנכון לחשוב עליו, ככה פתאום, OUT OF THE BLUE, והיה לה פתאום חשוב שהוא יקרא את ההרהורים שלה עליו, לא שזה משנה, ANYWAY היא לא תהיה פה, והוא לא יהיה שם כדי להתפעל ולהגיב, ולהגיד כמה הוא מעריך ורוצה אותה ויגיד לה שהוא אוהב אותה ויחבק אותה חזק. זה לא שהיא מאשימה אותו, זה בכלל לא העניין, שום דבר לא התחדש לכבוד בואו, עלייתו ונפילתו של עוד קיסר רומאי, כמו ההיסטוריה שתמיד חוזרת, הוא היה עוד ציפיה, תקווה ולבסוף ניפוץ אשליה. וזו בכלל לא היתה אשמתו, הוא פשוט היה הוא, על כל החסרונות והיתרונות שלו (שפעם יתאימו למישהי אחרת) אבל פשוט לא התאימו לה, אולי כי הציפיות שלה היו גבוהות מידי, אולי כי היא תמיד הולכת על הדברים הלא נכונים, אולי זה היה בלתי נמנע, אולי היא לא נתנה לזה הזדמנות. לא, אי אפשר להגיד שהיא לא נתנה לזה הזדמנות, היא נתנה לחיים אינספור הזדמנויות להפתיע אותה (אולי, רק אולי זה היה אחרת בתת מודע) אבל החיים לא עמדו באתגר ותמיד חזרו לאותה נקודה סופית שממנה אין חזרה. אז פתאום, בדיוק ביום ההולדת שלו, חודש לפני היום הולדת שלה, פשוט נמאס לה, לתת לחיים עוד הזדמנות, והיא החליטה לקחת יוזמה, תמיד האשימו אותה שהיא אקטיבית, נמרצת, לוקחת אחריות, חזקה, אז לפחות היא תשתמש בזה למשהו בונה, אז היא התלבשה ויצאה ונסעה. האמת היא שאפילו לא התחשק לה לצאת ליום הקר הזה שהיה בחוץ (ליתר דיוק לילה), גם בסה``כ לא היה לה נעים שהיא עושה לו את זה בדיוק ביום ההולדת שלו, היא לא רצתה לפגוע בקדושה של היום הזה לגביו. אצל רוב האנשים היום הזה היה קדוש, אצלה זה היה סתם פרה, פרה שחוטה. אז היא קיוותה שהוא יבין, אבל היא ידעה שכל שנה ביום הולדת שלו הוא יזכר בה, ואולי היא באיזשהו מקום היתה חזירה מוחלטת ורצתה שמישהו באיזה מקום יזכר בה פעם בשנה, גם אם זה רק בגלל שהיא מקלקלת לו את היום המושלם שלו (והוא הרי סה``כ אפילו לא אשם), אבל במודע שלה היא לא ידעה את זה, היא רק הצטערה שהיא הורסת לו, ותו לא. אבל יש גבול כמה אתה יכול להתחשב בבני אדם ובטוח שבחמישה מילארד אנשים, בכל יום שהיא תבחר יהיה מישהו שזה יפול בדיוק על היום שלו, אולי אפילו על שעת הלידה (שלא לדבר על זה שבטח באותו רגע שתיפח נשמתה יוולד איזה תינוק מסכן שלפי אמונות מסוימות יצטרך עכשיו לגרור את נשמתה המעונה כל חייו). אז זו, פעם אחת ולתמיד היא יצאה ועשתה את זה, במובן הזה אפילו הנסיעה לשים לו את הפתק בתיבה ולראות את הים בפעם האחרונה היו מיותרים ביותר וחסרי תוחלת, אבל לך תבין אנשים במצב כזה. אח``כ היא נסעה משם. לאן? לא ידעה בדיוק איך תעשה את זה, היא היתה זקוקה לתוכנית בטוחה, משהו בסגנון- ``הודעה זו תשמיד את עצמה תוך 3 שניות`` והיא ידעה שיש לה זמן כי עכשיו היא כבר פה וזה סופי ואף אחד לא מחפש אותה ולא דואג לה אז יש לה את כל הזמן שבעולם לנוע במרחבים האינסופיים של הכלום. היא נסעה מהר והרוח צלפה בפרצופה ובעיניה ודמעות של קור ירדו על לחייה והיא כמעט ושמחה, כי זה כמעט כאילו מישהו בוכה עליך, למרות שאתה יודע שזה רק הצטברות של אבק. וכך זה נגמר, כרוניקה של מוות ידוע מראש, גם ההוא, עם היום הולדת, גם הוא יתרגל ובמשך הזמן ידחיק וילמד להתגבר על זה ואפילו יחגוג לגמרי כרגיל. זה החיים, לא? והיא אף פעם לא תהא בת 22, לא צריך לרחם עליה, היא בחרה בזה. זו המציאות שלה, ואולי היא אפילו טובה משלנו. אבל בכל מקרה, אין כבר את מי לשאול (למרות שלפי אמונות מסוימות יש סיכוי שעוד בערך 20 שנה תסתובב שוב נפשה ביננו ותחפש יום הולדת מיקרי של מישהו). וזהו, זה הסוף, סתמי שכזה. THE END
