אינתי עמרי
New member
בחזרה לעתיד
ניסיתם פעם לחשוב קדימה? אני לא מתכוון לקדימה של 5 דקות, או לקדימה של 8 דקות נשארו להורדת הסרט של ג'נה ג'יימנסון. קדימה מלשון, הרבה קדימה. במילים אחרות מה אני יעשה עוד שנתיים, 5 שנים, 10 שנים אפילו. כן אני יודע, לכאורה נושא כאוב. הרי, אם היינו יודעים איפה נהיה עוד X זמן, לא היה טעם להווה, או זאת אומרת כמות ההפתעות והאלתורים היו יותר נמוכים, כי הכל מתוכנן מראש, והכל הוא למען מטרה מוגדרת. אבל מה, טטץ' ווד, החיים הם לא לו"ז לשכה של מג"ד בצה"ל. הרבה אנשים, או לפחות ככה אנחנו חושבים, יודעים בדיוק מה יעשו בחיים שלהם. אחד רוצה ללמוד רפואה, השני ייסע בעולם, השלישי ימשיך להוריד סרטים ג'נה גיימנסון. כל אחד ומה שהוא רוצה לעשות בחיים. אצל רובם זה כן מתוכנן. אני אשתחרר, פסיכומטרי, טיול קצר באיה נאפה, עבודה, להתחיל ללמוד, לסיים ללמוד, וכו' וכו'. אנשים אחרים, ואני בינהם, אומרים, אה, רגע, עכשיו אני אוכל, שניה, מה אחר כך? אה כן, לקום מהשולחן... וואו קשה לקום מהשולחן, אה תראו זבוב. יא, מה עושים? הא כן, נתקע גרפס ואז נתמודד עם הבעיה. עכשיו זה אחלה פתרון, שהרי רוב הצרפתים מאמינים בו (ולא, אני לא מדבר על "אנחנו חרא של עם"), "אל תעשה משהו מחר אם אפשר לעשות אותו מחרתיים". פתרון קלאסי. תפתחו את החלון! מה אתם רואים? שחור בעיקר! קשה למצוא עבודה, מיסים גבוהים, רוב הנטל של המדינה הזאת מוטל עליכם, שכר לימוד גבוה חושלינג, מילואים וכו' וכו' וכו'. אז למי יש כוח להתחיל להלחם בכל זה? שהרי, גם ככה אין לנו מושג מה אנחנו רוצים. הפתרון המושלם הוא אז: להשאר בבית ולשבת ליד השולחן, או לחפש את החיובי. כל עוד שאתם בצבא, הצורך להתמודד עם הבעיה פוחת, וזה עולה ככל שאתם בתפקיד קרבי יותר. הצבא דואג להכל, לאוכל הרווי שמן, למיטה שעושה כאבי גב ולכל הצרכים החייתיים שלכם (אה, תראו אוטו, בואו נדרוס אותו עם הטנק!). אז נסכם בנתיים. אמרו שיש כאלה שיודעים מה יעשו כל שניה מהחיים שלהם, יש כאלה שלא יודעים, אבל מתקשים לקום מהשולחן, המצב בחוץ לא משהו, וכל עוד שאתם בצבא כל מה שאתם צריכים זה לשמור על חוסר הגיון מוחלט ואז אתם מסתדרים. סבבה לא? לכאורה כל מה שצריך זה אהבה ואז בכלל יהיה מושלם. נשאר ישובים בשולחן, ועוד נוכל לדבר עם מישהו על זה. אה יפה! פה יש את הבעייה, כי הרי למצוא לך אהבה מצריך אותך גם לצאת החוצה, למרות הזבוב ולמרות כל הבעייתיות בקיום יומיומי במדינה הנהדרת שלנו. אני חושב שזה מה שכן בסופו של דבר מניע אותו לצאת החוצה ולהתמודד עם הצרות. כי גם אם יש לנו 0 שאיפות בחיים, המטרה הבסיסית (וכן פנימיסטיות כל הזין לכן), היא להתרבות ולהמשיך את החיים הלאה, כן, אפילו אם אתה לסבית, תרצה לאמץ ילד וכו'. אז אתה יוצא החוצה, כי אתה מחפש אהבה, ומי שלא מסכים שזאת לא הסיבה, אלא למשל ידבוק במימוש עצמי, אז אוקיי, זה גם נכון, אבל את רובנו מניעים קודם כל הרגשות הבסיסיים, שפה נכנסת האהבה... בסופו של דבר אתה מחפש, מנסה ואם יש לך מזל אתה מוצא את אשת חלומותיך, אם אין לך מזל אתה מתגרש ממנה אחרי שנתיים מרושש כולך. ובחזרה להתחלה, לאותם אנשים שהכל מתוכנן אצלם, בכלל לא רוצים למצוא מישהי או מישהו וכל מה שמעניין אותם זה אותה קריירה או מימוש עצמי, לא רק בסרטים אלא גם בחיים היומיומיים יש מקרים שבהם גם אם אתה לא רוצה אתה נתקל, ולא במחבל, בשניה האחת אתה מרגיש את אותו קליק ומתאהב. אותו קליק הוא קטלני כי בשניה אחת לא משנה כמה היית נעול להיות מנכ"ל סלקום, אתה משנה החלטות, עושה שטויות וכל התכנונים שלך משתנים... מתנחלת מתאהבת בפלשתיני, מלך אנגליה מוותר על הכתר שלו לטובת מישהי וכו וכו' וכו'. תודו שבסוף לא משנה מה אתם מתכננים או לא, הרצון הבסיסי הוא לאהוב או להיות נאהבים וזה כל מה שחשוב. גם אם הולך וגם אם לא, גם אם מכוערים וגם אם יפים, זאת הסיבה או אחת מהן שכן רוצים לקום בגללה בבוקר, אפילו אם אין ציפורים מצייצות בחוץ. כמו שאני אומר לחיילים שלי לפני מסע: "זה יהיה מסע לא ארוך ולא קצר, לא קשה ולא קל, לא פשוט ולא מסובך, לא מהיר ולא איטי, זה יהיה מה שתרצו שהוא יהיה". אז המשך מסע נעים. תזכרו שיש סיבה לקום מחר בבוקר, ולא, היא לא הסרט של ג'נה ג'יימנסון שהשארתם להוריד בלילה. יום טוב ושבוע טוב! עמרי אגב, אני לא מתיימר להפוך למן כותב טור או משהו, העצות האלה לא מקצועיות או משהו כזה, אלא בסה"כ סוג של מוזה שנופלת עלי שאני בבית ובפורום הזה. בכל מקרה מי שזה לא לרוחו, שיגיב ויגיד! זה כיף גם שיורדים עליך!
ניסיתם פעם לחשוב קדימה? אני לא מתכוון לקדימה של 5 דקות, או לקדימה של 8 דקות נשארו להורדת הסרט של ג'נה ג'יימנסון. קדימה מלשון, הרבה קדימה. במילים אחרות מה אני יעשה עוד שנתיים, 5 שנים, 10 שנים אפילו. כן אני יודע, לכאורה נושא כאוב. הרי, אם היינו יודעים איפה נהיה עוד X זמן, לא היה טעם להווה, או זאת אומרת כמות ההפתעות והאלתורים היו יותר נמוכים, כי הכל מתוכנן מראש, והכל הוא למען מטרה מוגדרת. אבל מה, טטץ' ווד, החיים הם לא לו"ז לשכה של מג"ד בצה"ל. הרבה אנשים, או לפחות ככה אנחנו חושבים, יודעים בדיוק מה יעשו בחיים שלהם. אחד רוצה ללמוד רפואה, השני ייסע בעולם, השלישי ימשיך להוריד סרטים ג'נה גיימנסון. כל אחד ומה שהוא רוצה לעשות בחיים. אצל רובם זה כן מתוכנן. אני אשתחרר, פסיכומטרי, טיול קצר באיה נאפה, עבודה, להתחיל ללמוד, לסיים ללמוד, וכו' וכו'. אנשים אחרים, ואני בינהם, אומרים, אה, רגע, עכשיו אני אוכל, שניה, מה אחר כך? אה כן, לקום מהשולחן... וואו קשה לקום מהשולחן, אה תראו זבוב. יא, מה עושים? הא כן, נתקע גרפס ואז נתמודד עם הבעיה. עכשיו זה אחלה פתרון, שהרי רוב הצרפתים מאמינים בו (ולא, אני לא מדבר על "אנחנו חרא של עם"), "אל תעשה משהו מחר אם אפשר לעשות אותו מחרתיים". פתרון קלאסי. תפתחו את החלון! מה אתם רואים? שחור בעיקר! קשה למצוא עבודה, מיסים גבוהים, רוב הנטל של המדינה הזאת מוטל עליכם, שכר לימוד גבוה חושלינג, מילואים וכו' וכו' וכו'. אז למי יש כוח להתחיל להלחם בכל זה? שהרי, גם ככה אין לנו מושג מה אנחנו רוצים. הפתרון המושלם הוא אז: להשאר בבית ולשבת ליד השולחן, או לחפש את החיובי. כל עוד שאתם בצבא, הצורך להתמודד עם הבעיה פוחת, וזה עולה ככל שאתם בתפקיד קרבי יותר. הצבא דואג להכל, לאוכל הרווי שמן, למיטה שעושה כאבי גב ולכל הצרכים החייתיים שלכם (אה, תראו אוטו, בואו נדרוס אותו עם הטנק!). אז נסכם בנתיים. אמרו שיש כאלה שיודעים מה יעשו כל שניה מהחיים שלהם, יש כאלה שלא יודעים, אבל מתקשים לקום מהשולחן, המצב בחוץ לא משהו, וכל עוד שאתם בצבא כל מה שאתם צריכים זה לשמור על חוסר הגיון מוחלט ואז אתם מסתדרים. סבבה לא? לכאורה כל מה שצריך זה אהבה ואז בכלל יהיה מושלם. נשאר ישובים בשולחן, ועוד נוכל לדבר עם מישהו על זה. אה יפה! פה יש את הבעייה, כי הרי למצוא לך אהבה מצריך אותך גם לצאת החוצה, למרות הזבוב ולמרות כל הבעייתיות בקיום יומיומי במדינה הנהדרת שלנו. אני חושב שזה מה שכן בסופו של דבר מניע אותו לצאת החוצה ולהתמודד עם הצרות. כי גם אם יש לנו 0 שאיפות בחיים, המטרה הבסיסית (וכן פנימיסטיות כל הזין לכן), היא להתרבות ולהמשיך את החיים הלאה, כן, אפילו אם אתה לסבית, תרצה לאמץ ילד וכו'. אז אתה יוצא החוצה, כי אתה מחפש אהבה, ומי שלא מסכים שזאת לא הסיבה, אלא למשל ידבוק במימוש עצמי, אז אוקיי, זה גם נכון, אבל את רובנו מניעים קודם כל הרגשות הבסיסיים, שפה נכנסת האהבה... בסופו של דבר אתה מחפש, מנסה ואם יש לך מזל אתה מוצא את אשת חלומותיך, אם אין לך מזל אתה מתגרש ממנה אחרי שנתיים מרושש כולך. ובחזרה להתחלה, לאותם אנשים שהכל מתוכנן אצלם, בכלל לא רוצים למצוא מישהי או מישהו וכל מה שמעניין אותם זה אותה קריירה או מימוש עצמי, לא רק בסרטים אלא גם בחיים היומיומיים יש מקרים שבהם גם אם אתה לא רוצה אתה נתקל, ולא במחבל, בשניה האחת אתה מרגיש את אותו קליק ומתאהב. אותו קליק הוא קטלני כי בשניה אחת לא משנה כמה היית נעול להיות מנכ"ל סלקום, אתה משנה החלטות, עושה שטויות וכל התכנונים שלך משתנים... מתנחלת מתאהבת בפלשתיני, מלך אנגליה מוותר על הכתר שלו לטובת מישהי וכו וכו' וכו'. תודו שבסוף לא משנה מה אתם מתכננים או לא, הרצון הבסיסי הוא לאהוב או להיות נאהבים וזה כל מה שחשוב. גם אם הולך וגם אם לא, גם אם מכוערים וגם אם יפים, זאת הסיבה או אחת מהן שכן רוצים לקום בגללה בבוקר, אפילו אם אין ציפורים מצייצות בחוץ. כמו שאני אומר לחיילים שלי לפני מסע: "זה יהיה מסע לא ארוך ולא קצר, לא קשה ולא קל, לא פשוט ולא מסובך, לא מהיר ולא איטי, זה יהיה מה שתרצו שהוא יהיה". אז המשך מסע נעים. תזכרו שיש סיבה לקום מחר בבוקר, ולא, היא לא הסרט של ג'נה ג'יימנסון שהשארתם להוריד בלילה. יום טוב ושבוע טוב! עמרי אגב, אני לא מתיימר להפוך למן כותב טור או משהו, העצות האלה לא מקצועיות או משהו כזה, אלא בסה"כ סוג של מוזה שנופלת עלי שאני בבית ובפורום הזה. בכל מקרה מי שזה לא לרוחו, שיגיב ויגיד! זה כיף גם שיורדים עליך!
