בחזרה לנוסגות'.

[Dominique Proudshot]

בחזרה לנוסגות'.

מנהל הוא קורא לעצמו. מנהל. אני ממש לא מקבלת את העובדה שבגלל שחצי ממנו היה מנקיינד לחודשיים זה נותן לו תירוץ להשמיט את הסיפור שלי במה שקרה לנו באי. חוצפה. בקרוב אני אדאג שאני אהיה פה כחולה, ואז תראו מה זה מנהל. בכל מקרה, כמו שאדריאן סיפר לכם, אנחנו היינו על האי, טיפסנו על ההר, נכנסנו אל המערה וגילינו שהיא מקדש. אדריאן בחוכמתו הרבה גילו איך מפעילים את המעלית. והתחלנו לנוע בין הקומות. מיותר מצידי לחזור על כל מה שהוא סיפר (קישור מצורף) אז אני אדבר על המבחן שלי. הדלת, הייתה מעין מטרה לחץ, שהייתי צריכה לירות משהו בדיוק רב. פשוט מאוד בשביל כשרון בלתי נלאה כמוני. הגעתי לחדר שהיה כולו מלא במים, על הקירות היו מעין שבכי יונים, וזהו. הייתה לי ההרגשה, שאני צריכה לירות בשבכים הללו כדי להפעיל משהו, וצדקתי! (מי אמר שבלונדיניות לא חכמות?) לקח לי זמן להבין איזה חור יפעיל איזה סלע, ודילגתי לי בקלילות לאורך החדר, מסלע אל סלע. קרה, וכמעט החלקתי, וארבה של דגים מפחידים עטו על המקום בו דרכתי. מפחיד. אם לא הייתי זריזה מספיק, נראה לי שהם היו מורידים לי את הרגל! לאחר שעברתי, הגעתי לעוד חדר עם מים, אך ללא חורים. לידי הייתה קערה. בלי לחשוב יותר מדי, ובלי רעיונות אחרים שתיתי את הנוזל. רעל! אני לא מצליחה לנשום. הצוואר שלי כואב. אין לי אוויר. אני מוכרחה אוויר! קפצתי למים בחדר השני וגיליתי שקל לי יותר לנשום מתחת למים. החדר החדש שהגעתי אליו, היה עם שערים, והם היו נעולים. ברגע שהתקרבתי אל שער, המפתח אליו צנח למים לידי. כנראה עשיתי משהו נכון. איזה מבחן קל! סיימתי לעבור בין השערים, יצאתי מהמים והצלחתי לנשום! לידי הייתה קערה עם נוזל, קול אמר לי לקבל את הפרס שלי. לאחר השתייה, הרגשתי שהמים לידי הם חיים, שאני יכולה לבקש מהם לעשות דברים. נראה לי שקיבלתי כוח על מים. ושוב, עיקרי החוויות המשותפות שלנו, נמצאת בהודעה של ניהאו ואדריאן. מקווה שנוכל לשתף אתכם בקרוב מאוד בסיפור חדש מעלילותינו בנוסגות'.

 

[Nihau]

שכחת לספר על הקטע שבו

אדריאן ניגן והיה בטראנס ואתם פירקתם את הצורה אחד לשני בגלל ששגור השתלט על אייס... ועל קוואי שנפגע מגרזן...

 

[דרגורן]

לא חשבתם שזה באמת הסוף?

במעוף הציפור נוסגות' ירוקה. הכל צומח ופורח - אנחנו נראה כמה זמן ימשיך פה לצמוח כשאני אתחזק.... אני נמצא מעל ההרים של קורהייגן, ועף מעל העיר.... רעש המפחות נשמע מעל לרעש העיר, וגם הוא נמוג כאשר אני חובט בכנפיי בכוח. לאחר זמן מה - אני לא יודע כמה, אני מוצא את עצמי מעל עיר אחרת - לא לוקח לי זמן רב להזכר.... ווילינדורף! אני מקלל ושומע צריחה מייללת של נץ.... אז אני נץ, אני חושב בעודי ממשיך במרץ גדול יותר לעבר היעד שלי. מצאתי! אני צולל לאיזור ומגלה כמה עמוק ויסודי ההרס. היער כבר מזמן החל לכבוש בחזרה את השטח שלו, ואני צריך להתרכז בשביל למצוא את המיקום המדויק של העץ. כשאני מתקרב אליו, אני מרגיש איך גופו של הנץ כושל, הוא כבר לא מסוגל להחזיק אותי... "לא!!!" אני צועק צווחה במקור של הציפור המטופשת, כל כך קרוב! הנץ כושל ומתחיל לאבד חלקים מגופו... האם זה הסוף? רעש ליד העץ מעורר בי זיק של תקווה, אני גורם לנץ לדדות על שרידי רגליו... עוד קצת.... עוד קצת... תפסתי! הדוב הטיפש הביט בעיני, ונתן לי את ההזדמנות המושלמת לזנק לתוכו! בגוף הדוב קל לי לחפור בעץ, ובמהרה אני מוצא את החפץ שקברתי בפנים. אני יוצא מהדוב, עכשיו מספיק חזק שגופו נעשה מיותר! הצחוק שלי ממלא את היער! "חופשי!" כל היער דומם בפחד, טוב מאד! "ח ו פ ש י!" אייס, קוואי, אדריאן ודומיניק מתעוררים בזיעה קרה.... האם שגו"ר חזר?

 

[DDN]

זה אפילוג זה?

זה טיזר לעונה השנייה! לא מגיע לגיבורים היגעים קצת זמן מנוחה?

(לא!) והאם זה שגו"ר? מוקי? או שיגיור"י? (שחור יותר, גדול יותר ורע יותר) ניהאו - כאן המקום להתחיל קובץ חדש: נוסגות' - פרק ב' - הטיזר.

 

[BluePrint]

מאד... Fallen.

 

[Nihau]

אולי... ואולי לא...

שגו"ר הראה יכולת השתלטות על גופים עוד בקרב האפי על האי. הייתה לנו (שחקנים) ההרגשה שהוא לא נוצח לחלוטין... דרגורן אוהב מידי פעם לנגן לנו על העצבים המתוחים, (וזה עובד לו) אם היה דבר כזה "מוסיקת רגש" הוא יכול היה להיות גיטריסט לא רע בכלל.

 

[בורן]

זה אומר שנוסגות' שוב משחקת?

 

[Nihau]

כן, מסופ"ש זה כנראה

 

[windflute]

through the ice looking glass

אייס: זה לא יכול להיות כל כך מסובך.. אני מסתכלת בדלת שסינה מנסה לפתוח ומתגברת על הדחף ללכת ולבדוק במה העניין. זו לא משימה שלי. אני מחוייבת להגן על השאר, לא לקחת תפקיד לעצמי. אבל סינה לא מצליחה להשתלט על זה. אני ניגשת ובודקת במה מדובר – זה נראה כמו מנעול פשוט, אך בעל מספר חורים. בהצצה מעמיקה יותר אני מגלה מנגנון מסובך של מספר מנעולים שכל אחד יכול לפתוח מנעול אחר או לנעול מנעולים אחרים. אני קופצת בשימחה על הבעיה, מגייסת את כלי הפריצה שלי ואת ההגיון והזיכרון. תוך עשר דקות הדלת פתוחה ואני מסמנת לסינה שניתן להיכנס. סינה מסמיקה "אם לא הצלחתי לפתור את המבחן הראשון אני לא בטוחה שאוכל להמשיך הלאה". אני נאנחת. יכול להיות שהילדה צודקת. טוב. מישהו צריך לנסות לעשות את זה. אני נכנסת פנימה – הדלת נסגרת מאחורי. אני נמצאת על מדף סלע צר, מלפני תהום עמוקה וחודי אבן מקשטים את רצפתה. האולם גדול מאוד, ופה ושם מפוזרים עמודי אבן בגבהים שונים. חלקם בערך בגובה שלי אך רחוקים מדי כדי לנסות משהו. משני צדדי יש חורים בקיר, על כל קיר שלוש שורות של חורים זו מעל זו הנמשכות עד לקצה האולם. אני מנסה כמובן לזרוק אבן לאחד מהם – הנמוך ביותר על הקיר השמאלי. זה עובד – האולם נרעד מעט ועמודים שונים מתחילים לנוע, משנים את גובהם – חלקם יורדים לרמת החודים הקטלניים וחלקם עולים לגובה שלי. שוב אין אף אחד קרוב. לוקח זמן עד שאני מוצאת חור שיעלה את אחד העמודים הקרובים – אני כל כך שמחה שאני מדלגת אליו בשימחה ובקושי מצליחה לקפוץ חזרה כשהוא יורד פתאום כשאני זורקת אבן לחור אחר. הפעם אני זהירה יותר ומנסה להעלות לפחות שני עמודים קרובים לפני שאני מתחילה לעבור אליהם. אני מנסה לזהות תבנית בחורים – יש שלוש שורות מימין ושלוש משמאל – אך למרות שהצלחתי להעלות את 3 העמודים הראשונים, וחשבתי שראיתי תבנית, הזריקה לחור הרביעי לא מעלה שום עמוד קרוב. אני מתיאשת מהר, וערמת האבנים הולכת ונגמרת. ברבע שעה הבאה אני פשוט יושבת על מדף הסלע, גבי לקיר, ובוהה בחלל. מה אני עושה לא נכון? יש כאן מערך סימטרי – 3 מימין ו-3 משמאל. האבן הבאה צריכה להיות.. רגע – למה אני בטוחה שהתבנית צריכה להתחשב בסימטריה? ומה אם הייתי מחברת את החורים למערך אחד בן 6 שורות, ומנסה את התבנית כשהיא נמצאת במערך כזה, אחיד, ללא סימטריה... אני זורקת אבן בתקווה. האולם נרעד, והעמוד הבא עולה לקול תרועת הניצחון שלי. הבנתי! [השחקנית שלי לא הבינה, והייתה צריכה לגלגל wisdom ולקבל רמז מה-DM] בהמשך אני מתקדמת מהר, כשאני חושבת פעמיים ומחשבת טוב טוב לפני כל אבן. אני מגיעה לסיום ועוברת בפתח הנגדי באנחת רווחה. החלק השני קל. זהו מבוך אבן המכיל שערים. קוואי נמצא מעלי על שבכות ברזל וזורק אלי מפתחות מלמעלה. בסיום המבוך נמצאת קערה עם נוזל. אני מניחה שאם הגענו עד כאן לא ירעילו אותנו בסוף, ושותה את הנוזל. פתום אני מרגישה חזק מאוד את ההר מסביבי – את שכבות הסלע העצומות המתמזגות זו בזו, את אלפי המנהרות החצובות בו, את הטקסטורה ואת ההרגשה של כל סלע – והכי חשוב – מעיין אהבה. האדמה אוהבת אותי. אני מרגישה משיכה מוזרה לקומה שמתחתינו – שם ראינו את בתי האוזגיגים – אני מרגישה כל רגב וכל גרגר סלע והם פועמים ורוטטים באהבה. * * * חשבתי שהקרב כמעט נגמר. עכשיו אני משתמשת בכוחי החדש בקלילות, כמעט כאיבר בגופי. שגו"ר משגר את עצמו לעברינו באלפי מחטים שחורים ואני בלי לחשוב כמעט מניפה את ידי וחומת אבן נוצרת מול קוואי – הרחוק ביותר ממני – ונמשכת אל דומיניק, אך אדריאן ואל... "לאאאאאאא!" אלפי מחטים קטנות ננעצות בי ואני מרגישה משהו גדול ושחור מתגבש בתוכי. בתוך הגוף שלי. בתוך המוח שלי. אני צורחת בהסטרייה והקול אומר "אל תאבקי בי. היי אחת עימי" אבל אני נאבקת ועוד איך. כל כוח הרצון שלי מתרכז בלדחוף אותו החוצה. אני מתרכזת בכל כוחי ומרגישה שהוא נוזל החוצה מתוכי – דרך עיני ואפי ופי. אני מזדקפת ונושמת שוב [19 בקובייה..]. רק כשנטיף אבן משתחרר פתאום ונופל בדיוק על אדריאן אני מבינה שכנראה הצלחתי לא הייתה שלמה [מה לעשות שה-DM גלגל 20 טבעי...]. המשך הקרב הוא שלי נגד עצמי. אני אומרת דברים שני לא רוצה לומר, ומנסה לפגוע בחברי ולהציל אותם בו זמנית. אדריאן מנסה לרפא אותי, אבל ידיו כמו אש בוערת, אני מרגישה כוויות לוהטות בעורי וכאב איום מתפשט בי. אני דוחפת אותו מעלי. "לא, אדריאן.." ומנסה להציל אותו מעוד סלע שאני מטיחה לעברו. הוא מתחיל לנגן. אני לא מצליחה להבין מה כי עם הצליל הראשון הדבר היחיד שאני יכולה להרגיש הוא כאב – אני נשרפת, נקרעת, נחתכת, משופדת עם כל צליל מהנבל שלו. הכאב גובר עד שאני לא יכולה לעשות דבר מלבד לצרוח – "לאאאא אדריאן..." אבל זה ממשיך וגובר. אלה ייסורי גיהנום ואני חייבת להפסיק אותם. אני שולחת את כל כלי הנשק על אדריאן. גל של מים מנסה להגיע אלי ואני חוסמת אותו. במעורפל אני מבינה שאני חייבת להסתלק מכאן או שאהרוג את השאר. אני שולחת את עצמי על בסיס אבן למעלה, למעלה אל מעל להר, שם אני מרגישה את שגו"ר יוצא מתוכי. הוא עומד מולי, צורתו כצורתי, ואנחנו מרחפים ביחד מעל להר. הוא מנסה לשכנע אותי שמעשיו טובים, שהוא בסך הכל מנסה לעזור לגזעים הקדומים לחזור למולדת שלהם. הוא מספר לי על העבר הרחוק – כששומרי העמודים גרשו באכזריות את כל הגזעים מנוסגות' והשאירו רק את בני האדם. "את יודעת שאני צודק. אני הייתי בתוכך. את יודעת שאני צודק" אני באמת יודעת שהוא לא משקר לי. הוא מנסה לעשות איתי עסקה – אני לא אפריע לו בתוכנית שלו והוא ישאיר אותי בחיים. למה הוא צריך אותי? "אני הייתי בתוכך" שיפסיק להגיד את זה כבר! אני נרעדת ושולחת סלע עליו. סלע נגדי עף עלי ושניהם מוסטים ממסלולם ואינם פוגעים בנו. "אני יודע הכל עלייך" אני נרעדת, ומרצינה – יש לי תוכנית. "אוקי. אתה צודק. אני-" ברגע הזה שאר חברי פורצים החוצה מהאדמה "אדריאן" אני צועקת "אתה יכול להרוג את שתינו!" אדריאן מביט בנו, מבולבל "כן, צועקת שגו"ר מולי, תהרוג את שתינו כך בטוח תחסל אותו" ומצביעה עלי. לפתע הכל מעורפל. אני ושגו"ר לכודים בבועת מים, אני לא מצליחה לנשום, דמות אייס שמולי הולכת ומתקרבת – "לא! לא שוב! לא אל תיכנ-" אבל שום קול לא בוקע מפי ומהות שחורה וגדולה חובקת אותי וזורמת אל תוכי כמו זרם נפט מתועב ושמן. הדבר הבא שאנחנו מרגישים הוא כאב. כאב גדול. לוקח לי רגע להבין – זה אדריאן. הוא מנגן שוב. הכאב גדל וגדל ואני מתכווצת ומתפתלת כאחוזת אמוק. הוא יהרוג אותי עם השיר שלו! אני נחתכת, בוערת, נקרעת מבפנים ומתפצלת לשניים בפיצוץ של כאב מסמא. כל קצות העצבים שלי בוערים, אני צורחת כאדם גווע, וגופי עושה את הדבר היחיד שנותר לו לעשות. חושך. חושך מבורך. (המשך ותוספות בסיפור של אדריאן)