אמנם לא הבן אבל...ארון זה ארון
חייתי בו 10 שנים ולשם אני לא חוזרת. לא היה בו קסם אלא הרבה חשש, בעיקר בגלל הילדים. בעצם בנינו אותו עבורם מה שהסתבר לגמרי לא נחוץ! פולניות אנחנו! בהתחלה היינו רק שנינו בארון. אני ובן זוגי לשעבר. חששנו לפגוע במשפחה, בילדים, העבודה שלו ואני... כן, גם אני פחדתי מהצל של עצמי לאחר שהחלטתי להמשיך לחיות אתו. אחר כך התחלנו לפתוח את הדלתות לחברים ואז נוצרו חיים כפולים. יצאנו, ארחנו, התארחנו יחד עם חברינו הותיקים ועם חברים גאים. אפילו הצטרפנו לקבוצת מטיילים גאה (אישור מיוחד לסטרייטית...) והילדים ידעו על כך ועדיין לא קישרו. זה נמשך כמה וכמה שנים. הרבה הרבה מאוחר יותר פתחנו דלתות בפני כולם. משפחה, ילדים, חברים קרובים. הארון כבר לא שימש מקום מחבוא רק לבגדים! והיום? אני לא מספרת לכל אחד... לא רואה נחיצות להצהיר 'הוא כזה או אחר'. האמת? גם על עצמי אני לא מעידה שאני 'כזו או אחרת'. זה שלי. פרטי.ואני, בחיים שלי, אמנם פתוחה מאוד אבל מה ששלי, בתוכי, אני לא מדביקה על שלטים. אבל זה לא סוד. מי שצריך לדעת יודע. מי ששואל...לא משקרת. וכשזה לא רלוונטי זה...לא רלוונטי. הבית פתוח לגמרי בנושא. רצות בדיחות, חיקויים, אני מוצאת את בתי הצעירה משחקת במחשב עם חברים גייז (חברים שלנו לא שלה!). הם ספרו כל אחד למי שראו לנכון, וזה בסדר גמור מצדינו. לא החתמנו אותם על מסמך סודיות מפני שקשה כל כך לשמור סוד כזה, קשה עוד יותר לחיות סוד כזה עם פחד לחשוף אותו בפני היקרים לך. וכמובן מפני שזה פשוט כבר לא סוד. היום אנחנו יודעים שהיינו יכולים ואפילו צריכים לשתף אותם מוקדם הרבה יותר. ואני מאחלת לכולם יציאה בטוחה ונפלאה מהארון. חיים שלמים בלי צורך בסודות, שקרים וארונות.
טלי
