בחזרה לאולפן
בימים אלה התקשרה אלי חברת קיבוץ מעגן מיכאל, הבלתי מוכרת לי עד כה, וביקשה ממני שאשלח לה זכרונות מהאולפן במעגן מיכאל שבו למדתי עברית ראשונית.
הדברים שהיו, כך היו:
עליתי ארצה מפולין ב- 1957 ואני אז בן 28, עורך-דין במקצועי. כעבור חודשים מספר הופניתי על ידי הסוכנות למעגן מכאל על מנת ללמוד עברית באולפן שהיה קיים שם.
זכור לי כי התעקשתי ללמוד בקיבוץ חרף העובדה כי כאקדמאי זכאי הייתי ללמוד באולפן רגיל, עירוני.
אכן, לא התחרטתי, היה כיף!
חברה צעירים מכל קצוות תבל, תוססים ומלאי חיים!
נזכרתי בשמה של מורתינו: יהודית – צעירה תוססת, מסבירת פנים. נדמה לי כי הייתה מקיבוץ יגור, אך לא אתעקש על כך!
כמקובל אז, מחציתו של היום עבדנו בכל ענפי המשק ומחציתו למדנו עברית. היה קשה אך נחמד. מאד נחמד!
כמה אפיזודות הזכורות לי מהיותי באולפן:
כאמור חצי יום הועסקנו בעבודות שונות בקיבוץ: פלחה, מדגה, רפת, שירותים שונים, יחד עם חברי משק ובצמוד להם.
עברית, בתקופה הראשונה, לא ידענו, וחברי הקיבוץ, למרות ששלטו בכמה שפות אחרות, התעקשו לדבר אתנו רק עברית, כנראה עקב הוראה מגבוה.
ההוראה הפדגוגית הזאת גרמה לנו למבוכה רבה ולנזקים רציניים למשק!
אמרו לי לפתוח את הברז. סגרתי. ביקשו לבוא. התרחקתי. להוציא את הרשת מהמים. הטלתי. ניסיתי לתקשר אתם בשלל השפות שהם ידעו. הם עשו את עצמם לא שומעים!
אנחנו לא פעם התרגזנו. הגענו למצב מתסכל, הרי באנו לעשות עבודה מועילה!
לא כך הקיבוצניקים: הם חייכו. תמיד חייכו חיוך טוב לב כזה. זה הרגיע אותנו וכך דירבנו אותנו ללמוד עברית יותר טובה, מובנת ומקשרת!
לא אשכח את שביתת ה"פתיליות". גרנו בצריפים ישנים, מטים ליפול, פתוחים לכל רוח, בחורף היה לנו קר. מאוד קר!
ביקשנו תנוריי נפט, כאלה שהיו בבתי מגורים של הקיבוצניקים. מזכירות המשק סירבה! "אין לנו" אמרו, "אין לנו תקציב" הוסיפו...
כעסנו מאוד, חשבנו שבאנו ארצה לבנות ולהיבנות בה כשכולנו שווים. הרי כולנו יהודים, אז מדוע להם יש ולנו אין?
כאן המקום לציין כי אני הייתי כאילו "ראש ממשלה" של האולפן, אולי בשל גילי הגבוה יחסית לשאר תלמידי האולפן.
אחרי דיון נוקב החלטנו להציע פשרה: פתיליות. כאלה ששימשו לבישול. פתיליות אלה יפיצו קצת חום יותר ויזואלי מאשר ממשי...
נכנסנו למשא ומתן. אנחנו (אני!) מול המזכירות.
"אין תקציב" אמרו לנו. גם על פתיליות אין! אז הכרזנו על מלחמה. מלחמת מעמדות. התכנסנו והכרזנו על שביתה! לא יוצאים יותר לעבודה במשק, שיסתדרו בעצמם!
החלטנו, הזהרנו ועשינו: לא יצאנו לעבודה!!
בקיצור: כעבור יומיים נסע הגזבר לחיפה, רכש כמות מסויימת של פתיליות מבריקות עבור החברים. אלה שהיו לחברים הוצבו לאחר כבוד בצריפינו הדלים. ניצחנו וצלחנו!!
זוכר אני עוד מקרים מעניינים ממעגן מיכאל הזכור לי לטוב.
על כך בהזדמנות אחרת.
בברכה,
זלמן שרר
בימים אלה התקשרה אלי חברת קיבוץ מעגן מיכאל, הבלתי מוכרת לי עד כה, וביקשה ממני שאשלח לה זכרונות מהאולפן במעגן מיכאל שבו למדתי עברית ראשונית.
הדברים שהיו, כך היו:
עליתי ארצה מפולין ב- 1957 ואני אז בן 28, עורך-דין במקצועי. כעבור חודשים מספר הופניתי על ידי הסוכנות למעגן מכאל על מנת ללמוד עברית באולפן שהיה קיים שם.
זכור לי כי התעקשתי ללמוד בקיבוץ חרף העובדה כי כאקדמאי זכאי הייתי ללמוד באולפן רגיל, עירוני.
אכן, לא התחרטתי, היה כיף!
חברה צעירים מכל קצוות תבל, תוססים ומלאי חיים!
נזכרתי בשמה של מורתינו: יהודית – צעירה תוססת, מסבירת פנים. נדמה לי כי הייתה מקיבוץ יגור, אך לא אתעקש על כך!
כמקובל אז, מחציתו של היום עבדנו בכל ענפי המשק ומחציתו למדנו עברית. היה קשה אך נחמד. מאד נחמד!
כמה אפיזודות הזכורות לי מהיותי באולפן:
כאמור חצי יום הועסקנו בעבודות שונות בקיבוץ: פלחה, מדגה, רפת, שירותים שונים, יחד עם חברי משק ובצמוד להם.
עברית, בתקופה הראשונה, לא ידענו, וחברי הקיבוץ, למרות ששלטו בכמה שפות אחרות, התעקשו לדבר אתנו רק עברית, כנראה עקב הוראה מגבוה.
ההוראה הפדגוגית הזאת גרמה לנו למבוכה רבה ולנזקים רציניים למשק!
אמרו לי לפתוח את הברז. סגרתי. ביקשו לבוא. התרחקתי. להוציא את הרשת מהמים. הטלתי. ניסיתי לתקשר אתם בשלל השפות שהם ידעו. הם עשו את עצמם לא שומעים!
אנחנו לא פעם התרגזנו. הגענו למצב מתסכל, הרי באנו לעשות עבודה מועילה!
לא כך הקיבוצניקים: הם חייכו. תמיד חייכו חיוך טוב לב כזה. זה הרגיע אותנו וכך דירבנו אותנו ללמוד עברית יותר טובה, מובנת ומקשרת!
לא אשכח את שביתת ה"פתיליות". גרנו בצריפים ישנים, מטים ליפול, פתוחים לכל רוח, בחורף היה לנו קר. מאוד קר!
ביקשנו תנוריי נפט, כאלה שהיו בבתי מגורים של הקיבוצניקים. מזכירות המשק סירבה! "אין לנו" אמרו, "אין לנו תקציב" הוסיפו...
כעסנו מאוד, חשבנו שבאנו ארצה לבנות ולהיבנות בה כשכולנו שווים. הרי כולנו יהודים, אז מדוע להם יש ולנו אין?
כאן המקום לציין כי אני הייתי כאילו "ראש ממשלה" של האולפן, אולי בשל גילי הגבוה יחסית לשאר תלמידי האולפן.
אחרי דיון נוקב החלטנו להציע פשרה: פתיליות. כאלה ששימשו לבישול. פתיליות אלה יפיצו קצת חום יותר ויזואלי מאשר ממשי...
נכנסנו למשא ומתן. אנחנו (אני!) מול המזכירות.
"אין תקציב" אמרו לנו. גם על פתיליות אין! אז הכרזנו על מלחמה. מלחמת מעמדות. התכנסנו והכרזנו על שביתה! לא יוצאים יותר לעבודה במשק, שיסתדרו בעצמם!
החלטנו, הזהרנו ועשינו: לא יצאנו לעבודה!!
בקיצור: כעבור יומיים נסע הגזבר לחיפה, רכש כמות מסויימת של פתיליות מבריקות עבור החברים. אלה שהיו לחברים הוצבו לאחר כבוד בצריפינו הדלים. ניצחנו וצלחנו!!
זוכר אני עוד מקרים מעניינים ממעגן מיכאל הזכור לי לטוב.
על כך בהזדמנות אחרת.
בברכה,
זלמן שרר
