כן גרא, אתה צודק
זה מה שחשבתי כבר מההתחלה, אבל התקשתי להפרד ממנו ולהתרחק ממנו מכמה סיבות שהסיבה החזקה בניהם היתה שנפגשנו חמישה ימים בשבוע באשפוז-יום וזה מאוד הקשה על ביצוע הדבר, ובתוך זה נמשכתי אליו וחיבבתי אותו ואף הוא אותי, חשבתי שאולי אם הוא יטפל בעצמו באופן קבוע, אז אולי יהיה בסדר, בהתחלה בכלל לא דיברתי על כל הסיפור עם הפסיכולוגית שלי, כיוון שהיו דברים בוערים יותר וחשובים ומציקים יותר שבהם ראיתי קודמים לדבר עליהם, לקח לי הרבה זמן להגיע לטיפול והיה נראה לי בזבוז לדבר בו על מערכת יחסים שאני הבנתי בעצמי שלא צופנת לי עתיד מזהיר, לכן חשבתי שאני לא צריכה להתייעץ בפסיכולוגית שלי כי אני בעצמי כבר החלטתי והבנתי שאני לא מעוניינת לחזק את הקשר הזה לקשר זוגי, חשבתי שגם אם הפסיכולוגית שלי תחשוב אחרת, אני לא אקח את דעתה, אני יודעת מה מתאים לי. (עוד עניין שגרם לי לרצות לעצור את הקשר הזה, היה שהוא רצה להיות איתי הרבה, כל יום כמעט שנעשה משהו או נפגש, "להיות איתי כמה שיותר", דבר שממש לא התאים לי במיוחד באותה תקופה שהרגשתי לא טוב והייתי זקוקה להרבה שקט ומרחב ולהיות לבד עם עצמי, זה מאוד העיק עלי וחנק אותי, היום זה היה מתקבל אצלי אחרת, כי אני הרבה יותר פנויה נפשית, אבל עדיין אני לא בעניין של הגזמות, במיוחד שאין לנו ממש מה לעשות ואין לנו על מה לדבר...) אמרתי לו שאני לא מעוניינת שנהיה חברים, הוא לקח את זה קשה, התרחקנו לתקופה די ארוכה שבה הוא היה שרוי במצב דכאוני ורצה רק להיות לבדו ולא לעשות כלום, באותה תקופה גם אני הייתי במצב לא קל, אז כל אחד היה עם עצמו, הוא כבר לא עניין אותי ואני חשבתיש לא עניינתי אותו (דבר שנראה לי לא היה נכון, נראה לי שהוא לא הפסיק אף פעם לאהוב אותי, כשהייתי מאושפזת, הוא בה לבקר והביא לי כמות מטורפת של חטיפים, שוקולדים ושתייה, דבר שלא השאיר צל של ספק, כשידידה משותפת שלנו לעומת זאת היתה באשפוז ובאנו לבקר אותה, הוא בכלל לא היה בעניין של לקנות לה משהו, קנה כי אני הצעתי וגם בקטנה) אחרי תקופה שנינו חזרתי לחיים, הוא חזר להרגיש יותר טוב ולהיות עם מצב רוח ואני גם הרגשתי יותר טוב, מהר מאוד המגנט בנינו חזר לעבוד חזק, חשבתי שאני רוצה אותו למרות הכל, החלטתי לנסות למשוך את צומת ליבו והתחלתי לדבר אליו ברמזים מיניים, יום אחד ראינו סרט בחדרו (דבר שעשינו מלא פעמים, זה בערך כל מה שעשינו ביחד, כי לא ממש היה לנו על מה לדבר, ולא היה לנו עוד רעיונות של מה לעשות ביחד, והוא אף חשש לצאת איתי לבד), אני הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר והתחלתי לגעת בו, דבר שבדיעבד אני יודעת שהיה טעות מצידי, הוא פירש את זה בכך שאני מעוניינת בו, הוא חשב שזה אומר שאנחנו חברים, אני לעומת זאת הייתי מבולבלת ושוב הייתי עם כל הלבטים שלי, בשבלב הזה כבר התחלתי לשתף את הפסיכולוגית שלי, שאלתי לדעתה, רציתי שהיא תגיד לי את מה שאתה אמרת ובכך תעזור לי להיות איתנה בהחלטתי, אך היא לא הסכימה להביע את דעתה, אמרה שאני בעצמי אומרת מה אני חושבת ולמה אני צריכה את האישור שלה, היא אמרה שהיא לא יכולה להגיד לי על דבר כזה מה נכון, אי אפשר לדעת בוודאות, שאני צריכה להחליט ולחשוב על זה בעצמי, שיש לי דעה ומחשבה שאותם אמרתי ככה זה רוב הפסיכולוגים... אבל היא מדהימה הכי שבעולם... העניינים הסתבכו, הודעתי לאותו בחור שאני חשבתי על זה הרבה ואני רוצה שנהיה ידידים, "ידידים טובים", הוא אמר "לילה טוב ידידה שלי", הוא לא התייחס לזה ברצינות, הוא לא הבין אותי ממש והמשכנו במגע מיני תדיר וסוער בעיקר (כבר נטשנו את הסרטים בשלב הזה על ההתחלה לטובת מגע מיני), חברה משותפת שלנו גיחכה על כל העניין אמרה שאנחנו "יזיזים", היא לא קיבלה את זה שאנחנו ידידים, היא אמרה "נו באמת, אתם חברים", ניסיתי להבהיר לו שוב ושוב שאני מעוניינת שנהיה ידידים, הוא אמר טוב, אבל סתם אמר את זה, הוא אמר - תקראי לזה איך שבא לך, לא אכפת לי, מה זה משנה. בסוף החלטתי שזה כבר מגעיל, הרגשתי שאם אנחנו לא חברים כל המגע הזה הוא קצת זנותי ומלוכלך, במיוחד ששנינו דתיים, אמרתי לו את זה, אמרתי לו שאם היינו חברים זה היה אחרת, הוא לא הבין מה זה שונה. בסופו של דבר פתאום ירד לי ממנו ולא היה לי חשק יותר לקשר גופני איתו, לא היתה לי משיכה בכלל לגעת בו, והוא לא הבין וניסה, בסוף הודעתי לו שאני רוצה לשמור נגיעה וזה היה בגלל שלא הייתי מעוניינת להמשיך בקשר הזה, קלטתי שזה לא מתאים לי ושאני צריכה לעצור את המזמוזים התלת שבועיים האלה במיטה שלו, אמרתי את זה כדי להתרחק ממנו, זה עבד ממש מצויין, התרחקנו, אני קצת לומדת, משלימה בגרויות ואני הייתי צריכה ללמוד ולא יכלתי לצאת כל-כך כבר (קודם הייתי יוצאת במקום ללמוד, משתכנעת תוך שניה), הוא הבין את זה שאנחנו כמעט לא נפגשים בלימודים שלי בערך. ביום חמישי לפני שבועיים היה מאורע שגרם לבלאגן שלם בהכל והסעיר את הכל, הפסיכיאטרית שלי מהאשפוז-יום הביאה לי מרשם לכדורי ריטלין, קניתי אותם וברגע אימפולסיבי בלעתי את כולם בבת אחת (דבר שקרה כבר מלא פעמים, אבל עם כדורים שונים כל פעם) כשהוא גילה את זה ביום ראשון, הוא לקח את זה קשה, הוא התעלם ממני והלך בלי להגיד שלום (כבר יצא לו להתקל במקרה כזה, בפעם הקודמת לקחתי לו מהכדורים שלו בכוח ובערמה ואנשים מצאו אותי זרוקה ברחוב אחרי זה ולקחו אותי באמבולנס לבי"ח, היה סרט, הוא לקח את זה מאוד קשה, אבל חשבתי שזה היה בגלל שהוא היה מעורב בזה, הכדורים היו שלו וזה היה בבית שלו ואחרי שהייתי אצלו ואמא שלי התקשרה אליו באמצע הלילה מבית החולים וצעקה עליו בהיסטריה מה הוא עשה לי ומה עשינו ואם לקחנו משהו, כי הם לא יכלו לדבר איתי, הייתי רדומה חזק) יום אחרי זה הגעתי מאוחר, הוא ראה אותי וישר ברח מהמחלקה בלי לומר כלום, זה השפיע עלי מאוד ובכיתי הרבה, היה אמור להיות לי מבחן והיה לי ספר לקרוא ולא הייתי מסוגלת לעשות את זה, הרגשתי רע על מה שגרמתי לו, הוא הרגיש נורא נורא רע, הוא לא רצה לדבר איתי בחלק מהימים ויום אחד הגזים ואחרי שלא ענה לי למלא שיחות בפלאפון, התקשרתי אליו הביתה והוא לא הסכים לקחת את השיחה מאמא שלו!! התקשרתי בכלל כי דאגתי, פחדתי שאולי הוא עלול לעשות לעצמו משהו וזה לא היה מה שחסר לי, רציתי לברר אם יש סכנה כזאת, חששתי נורא (מסתבר שלא, הוא לא כזה) בסוף החלטתי לשלוח לו הודעה שזאת פעם שניה שהוא מגיב בצורה מאוד חמורה, וזה בלתי אפשרי ובלתי הגיוני, הסברתי לו שזה לא קרה פעם ראשונה וסביר שזה יקרה עוד פעמים ואי אפשר שהוא יתמוטט ככה כל פעם, אמרתי לו שנראה לי שלטובתו אנחנו צריכים לנתק את הקשר, שעדיף שהוא לא יהיה איתי בקשר בטח שלא לאורך זמן, שזה לא הגיוני שהוא יכנס לדכאונות ממושכים ולמצוקה בגללי. הוא שלח לי הודעה קשה אחרי שוידה שאני לא אפגע בעצמי אחרי שאני אקרא אותה, הודעה קשה וקורעת לב שבה הוא אמר שהוא חשב על זה היום והגיע לאותה מסקנה, הוא כתב לי שם "אני מצטער שבכלל נפגשנו, אני מקווה שאני אצליח למחוק אותך מהחיים שלי" "אני מרחם על כל מי שמכיר אותך, במיוחד על אמא שלך, אני מאחל לה שהיא תזכה למות לפנייך" "אני לא מסוגל לחיות עם בחורה כמוך שעושה כאלה דברים, אפילו לא להיות בקשר" "הרסת אותי לגמרי" הוא החליט שהוא מספיק לבוא לאשפוז-יום כי הוא לא מסוגל לראות אותי, גם אני לא הייתי מסוגלת במיוחד שהתעלמנו אחד מהשני, זה הרס אותי גם. היה לי מאוד קשה, לא הצלחתי ללמוד והייתי כל היום על סף בכי. אבל הייתי מרוצה בסה"כ, סופסוף הקשר הזה יתנתק, ממזמן קיוויתי שהוא יפסיק לבוא, זה מצא חן בעיני, היה ממש מתאים לי, חשבתי שזהו, זה סופי. אבל מסתבר שלא, אחרי כמה ימים הוא שלח הודעה שהוא רוצה שנדבר, אני כמעט התמוטטתי מזה, זה הפתיע אותי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה, אמרתי לו שאם הוא רוצה נעשה פגישה משותפת עם הרופאה שלנו שהיא תתווך ותעזור, הוא לא רצה
