המסקנה שלי היא שאני לא יודעת מה אני רוצה ומה חשוב לי. לכן בטח תצא הודעה מבולבלת. אני עובדת בעבודה שאני מאוד אוהבת. במקצוע שבחרתי לעצמי ולמדתי אותו באוניברסיטה. עבדתי 10 שנים (עוד בתור חיילת ועד אחרי הלידה של הגדול) במקום שקידם אותי והעריכו אותי. ואחרי הלידה של הגדול עזבתי. לא יכלתי עם הנסיעות (עבדתי כל פעם אצל לקוח אחר). לא יכלתי עם השעות (אם לא עשיתי לפחות 20 שעות נוספות בחודש, היו קוראים לי לשיחה). בתור אמא הבנתי שאני חייבת לקחת צעד אחורה. ויתרתי על משרת ניהול. ויתרתי על נסיון והערכה והגעתי לאן שאני עכשיו. היום יותר טוב לי, אבל עדיין אני עובדת המון (9 שעות במינימום, לפחות זה קרוב לבית). לפני כמה חודשים הודיעו לי שקודמתי. לא שאלו אם אני רוצה. מבחינת שעות אני עובדת אותו הדבר, אבל אני משלמת על זה בלחץ מטורף בעבודה. פעם חשבתי לרדת ל80% משרה (אם אני אפעיל הרבה לחץ, יאפשרו לי). היום אני לא רוצה. טוב לי פה והייתי רוצה אפילו לעבוד יותר, אבל יש ילדים. קשה לי שאני רואה אותם רק כמה שעות ביום. ביום שסבתא איתם אני על קוצים פה ומתה ללכת הביתה. לא מצליחה להתרכז כשאני יודעת שהם בבית ואני לא. בניגוד לבעלי שהוא בעבודה הוא שוכח מהכל ורק העבודה חשובה לו. אם אני אפריע לו ואבקש שיעשה משהו במהלך יום העבודה, הוא לא יעשה את זה כי זה לא קשור לעבודה. אני חושבת שזה ההבדל הגדול בין גברים לנשים. אנחנו בעבודה חושבות על הבית ובבית על העבודה. הם עושים הפרדה. יש לי בעל הכי שותף בעולם לניהול הבית, אבל בגלל ההפרדה הזו יוצא שאני מתעסקת בהמון דברים של הבית בזמן העבודה והוא לא מוכן (למשל אני מחכה שילך לבנק לסדר משהו כבר שבועיים!) קשה לי, אני עיפה, אבל אני לא יודעת מה השינוי שאני רוצה. לא רוצה שמישהו אחר יהיה עם הילדים אחה"צ - הם שלי ואני רוצה להיות איתם. סופ"ש איתם בבית זה גן עדן בשבילי. לא רוצה שמישהו אחר יעשה לי את העבודה - אני אוהבת לעשות אותה בעצמי. בקיצור - מבולבלת !!
