ובחוץ כבר הבוקר עולה ואד ערפל נמוג והלילה הולך וגולה ומשאיר רק זכרון ענוג את הריח של שנינו שם יחד את הנר שדלק וכבה ורגעים של אושר בלי פחד וסיפור שהלך וגווע והשמש פורצת בכוח ומסלקת שרידי סערה ואני,כמו ההוא-נח עוזב לעד את התיבה
כבר כמעט בוקר היא מתהפכת במיטה הגדולה לבדה הוא כבר יצא לעבודה פעם הם היו זרים כמו לילה מול יום כמו שמש קיץ מול ענן גשם אפור ודבק בינהם רק אהבה והם למדו עם השנים כי הוא לימד והיא לימדה והוא למד והיא למדה לא לכל סיפור יש סוף גם החיים הם לפעמים כמו אגדה אם הגיון כאן לא פועל אז אי-גיון אולי ידע למצוא את האמת
