dalitשל הצאט
New member
בוקר לכולן (קצת ארוך)
9 וצי כמעט בבוקר , אני שוכבת על הספה בסלון עם כוס קפה קר ורואה צעירים חסרי מנוח כדיי להתנתק מהחדשות שאנו רואים 24 שעות ביממה , אך פתאום נשמעת סדרת פיצוצים , אני לוקחת את הכלבה ונכנסת לממ"ד , מנסה להתקשר לאבא שבעבודה אך הקווים קרסו ואני לא מצליחה לדבר עם אף אחד חוץ מאנגל היחידה שבמפתיע ענתה לי .(תודה מאמי על התמיכה והאהבה את יקרה לי מאוד) . בעוד אני מדברת עם אנגל נשמעת אעזקה. כאן נשברתי , אני לבד בבית בחדר ביטחון מקווה שלא יפול טיל , פשוט התחלתי לבכות . אחרי מספר דקות אבא שלי מגיע , נכנס לחדר ביטחון , אני מחבקת אותו כל כך חזק , בחיים לא שמחתי כל כך לראות מישהו . הוא מספר שבחוצות המפרץ לא רחוק מהעבודה שלו נפלו קטיושות והוא רץ מיד הביתה כדיי להיות איתי ונשארנו יחד כמה זמן בממ"ד . אחר הצהריים החלטתי שאני נוסעת אל אמא שלי לכייון עפולה , אולי שם יהיה יותר בטוח , אך גם פה פתאום נשמעה באחת עשרה וחצי בלילה צפירה ונפלו טילים לא רחוק מכאן . זהו , אתמול היה יום שאני לא אשכח , אני בת 23 עוד מעט ואני חושבת שמאז מלחמת המפרץ לא שמעתי אזעקות וגם אז הייתי ילדה קטנה בת שבע וחצי והרגשתי די בטוחה אי אפשר לתאר את מה שעובר , זה פשוט קשה ומלחיץ ובא לך לפעמים להגיד , מה עשינו להם שזה מגיע לנו , לפני שש שנים יצאנו מלבנון , מה הם רוצים מאיתנו , למה כל המלחמה הזאת, למה פעם אחת ולתמיד אנחנו לא יכולים לחיות פה בשקט , מבלי להיות חרדים לגורלינו זהו מקווה שזה לא יותר מידי ארוך אני אשתדל להחזיק מעמד דלית
9 וצי כמעט בבוקר , אני שוכבת על הספה בסלון עם כוס קפה קר ורואה צעירים חסרי מנוח כדיי להתנתק מהחדשות שאנו רואים 24 שעות ביממה , אך פתאום נשמעת סדרת פיצוצים , אני לוקחת את הכלבה ונכנסת לממ"ד , מנסה להתקשר לאבא שבעבודה אך הקווים קרסו ואני לא מצליחה לדבר עם אף אחד חוץ מאנגל היחידה שבמפתיע ענתה לי .(תודה מאמי על התמיכה והאהבה את יקרה לי מאוד) . בעוד אני מדברת עם אנגל נשמעת אעזקה. כאן נשברתי , אני לבד בבית בחדר ביטחון מקווה שלא יפול טיל , פשוט התחלתי לבכות . אחרי מספר דקות אבא שלי מגיע , נכנס לחדר ביטחון , אני מחבקת אותו כל כך חזק , בחיים לא שמחתי כל כך לראות מישהו . הוא מספר שבחוצות המפרץ לא רחוק מהעבודה שלו נפלו קטיושות והוא רץ מיד הביתה כדיי להיות איתי ונשארנו יחד כמה זמן בממ"ד . אחר הצהריים החלטתי שאני נוסעת אל אמא שלי לכייון עפולה , אולי שם יהיה יותר בטוח , אך גם פה פתאום נשמעה באחת עשרה וחצי בלילה צפירה ונפלו טילים לא רחוק מכאן . זהו , אתמול היה יום שאני לא אשכח , אני בת 23 עוד מעט ואני חושבת שמאז מלחמת המפרץ לא שמעתי אזעקות וגם אז הייתי ילדה קטנה בת שבע וחצי והרגשתי די בטוחה אי אפשר לתאר את מה שעובר , זה פשוט קשה ומלחיץ ובא לך לפעמים להגיד , מה עשינו להם שזה מגיע לנו , לפני שש שנים יצאנו מלבנון , מה הם רוצים מאיתנו , למה כל המלחמה הזאת, למה פעם אחת ולתמיד אנחנו לא יכולים לחיות פה בשקט , מבלי להיות חרדים לגורלינו זהו מקווה שזה לא יותר מידי ארוך אני אשתדל להחזיק מעמד דלית
