בוקר טוב
משהו שמצאתי בבלוג של מישהו: התעוררתי כולי מזיע דפיקת לב חזקות לא יכול להזיז את ידי השמאלית, ראייתי מטושטשת, אין לי נשימה..מה קורה לי? היכן אני הושטתי ידי מגשש אחר הטלפון אוטומטית חייגתי מספר שלא שוכח בכל מצב ובכל מקום. מעבר לקו קול מנומנם "הלו.".. "אימא" זה אני בבקשה בואי מהר" "מה קרה?" הקול מקפיא את טיפת דמי האחרונה הזורמת עדין בעורקי. "אימא בבקשה אני נגמר" "בואי" "מה השעה"? "מדוע אתה מטלפן בשעה כזאת"? מה כל כך דחוף"? מאבד את קולי, מאבד את נשמתי החדר סובב סביבי והטלפון נשמט מידי.. אינני יודע כמה זמן שכבתי כך מעורפל עד ששמעתי דפיקות עזות בדלת, לא יכולתי לקום, לא יכולתי לזוז הדפיקות גברו ולפני שהתעלפתי שמעתי בום חזק והדלת נפלה. הדבר הראשון שראיתי במטושטש חדר לבן ואני מחובר לצינורות, לא יכול לזוז, . לא לדבר. הפניתי ראשי לצד ימין לצד שהאור חדר לחדר.., ושם ישבה, זקופה, רזה כמו לא אכלה הרבה ימים. מטופחת, עיניים צבעות בשחור כהה, שפתיים משוחות באדום לוהט,, ציפורני החתול משוכות בלכה אדומה כדם , שערה הבלונדי גולש על גבה והפוני יורד על מצחה. פניה קפוצות וסנטרה מזדקר קדימה כמו רוצה לצעוק " מה אני עושה פה? מדוע אתה חייב תמיד להפריע את מנוחתי ותוכניותי?". אימא שלי האימא שהביאה אותי לעולם סוף סוף יושבת על יד מיטתי. מדוע כל כך כועסת ? מדוע היא כל כך קרה? מדוע היא לא נוגעת מלטפת מדוע??? כל מה שאני צריך ברגעים אלה זה את מגע ידה על מצחי והיא לא זזה. הרמתי ידי מסמן לה לגשת. קמה בלא רצון, התבוננה סביבה, סידרה את החצאית ובידה השנייה הניפה שערה. הסתכלה עלי במבט זועם ואני שומע קולה "טוב שאתה זז אז בכל זאת נראה שהכול בסדר" "אתה תמיד חייב לשבש לי את התוכניות לא מצאת זמן טוב יותר לעשות הצגה כזאת"? אבל כמו שאני מכירה אותך, אני בטוחה שתוך יום יומיים תתאושש ותחזור להיות הפרא הרגיל שאתה. הבן הסורר שלא מתעניין ולא איכפת לו מאף אחד. מי יודע איפה השתוללת שכבר בגיל 29 אתה מקבל כמעט התקף לב?? אבל דע לך, שאין בכוונתי לילל. אני כאן לוודא שאתה בסדר ושאוכל לצאת לטיול שתכננתי. הסתכלה בשעונה בעצבנות, הפסיקה את שטף דבריה כשראתה את הרופא עומד בפתח. ובראש מורם מבלי להביט לאחור יצאה מהחדר. האחות שהתלוותה אליו ניתקה אותי מהצינורות הרגשתי את הבושם המשקר התחלתי לנשום. "בחור צעיר, אמר הרופא בחיוך "מזל גודל היה לך אם לא היו מביאים אותך מיד לא הייתה שורד, התקף היה חזק החלפנו לך מספר מעקפים ובעוד ארבעה ימים תחזור להיות צפור דרור". האחות שוב רכנה מעלי הפעם ידעתי ,הריח הזכיר אלי את ריחה של אימי. החליפה לי את התחבושות עזרה לי להתרומם מהמיטה ובזהירות הובילה אותי לכורסה.. ישבתי בכורסה מחכה אך אימי לא חזרה. אינני יודע למה חיכיתי לתלונות שלה, לקולה למראה שלה לריחה איני יודע. אני רק יודע שלמרות הכול היא זאת שהצילה את חיי היא זאת שקראה לעזרה האם עלי לשמוח ולהודות לה על כך אינני יודע כרגע כל מה שאני יודע שהיא אימא מסוג שונה היא אימא כי ילדה אותי נתנה לי חיים וכך גם עכשיו האם זה מספיק כדי לחיות? מה שאני מרגיש כרגע זה לא! לא אחד גדול! פעם ראשונה שאני מרגיש חשוף ופגוע, פעם ראשונה שאני מרגיש געגוע לחיבוק ליטוף נשיקה של אימא. פעם ראשונה שאני מרגיש שאני לא מרגיש אהבה של אימא. אני לבד עזוב וכואב. אין גיל למגע של אימא אין גיל לחוסר אהבת אם. שבת שלום לכולם
משהו שמצאתי בבלוג של מישהו: התעוררתי כולי מזיע דפיקת לב חזקות לא יכול להזיז את ידי השמאלית, ראייתי מטושטשת, אין לי נשימה..מה קורה לי? היכן אני הושטתי ידי מגשש אחר הטלפון אוטומטית חייגתי מספר שלא שוכח בכל מצב ובכל מקום. מעבר לקו קול מנומנם "הלו.".. "אימא" זה אני בבקשה בואי מהר" "מה קרה?" הקול מקפיא את טיפת דמי האחרונה הזורמת עדין בעורקי. "אימא בבקשה אני נגמר" "בואי" "מה השעה"? "מדוע אתה מטלפן בשעה כזאת"? מה כל כך דחוף"? מאבד את קולי, מאבד את נשמתי החדר סובב סביבי והטלפון נשמט מידי.. אינני יודע כמה זמן שכבתי כך מעורפל עד ששמעתי דפיקות עזות בדלת, לא יכולתי לקום, לא יכולתי לזוז הדפיקות גברו ולפני שהתעלפתי שמעתי בום חזק והדלת נפלה. הדבר הראשון שראיתי במטושטש חדר לבן ואני מחובר לצינורות, לא יכול לזוז, . לא לדבר. הפניתי ראשי לצד ימין לצד שהאור חדר לחדר.., ושם ישבה, זקופה, רזה כמו לא אכלה הרבה ימים. מטופחת, עיניים צבעות בשחור כהה, שפתיים משוחות באדום לוהט,, ציפורני החתול משוכות בלכה אדומה כדם , שערה הבלונדי גולש על גבה והפוני יורד על מצחה. פניה קפוצות וסנטרה מזדקר קדימה כמו רוצה לצעוק " מה אני עושה פה? מדוע אתה חייב תמיד להפריע את מנוחתי ותוכניותי?". אימא שלי האימא שהביאה אותי לעולם סוף סוף יושבת על יד מיטתי. מדוע כל כך כועסת ? מדוע היא כל כך קרה? מדוע היא לא נוגעת מלטפת מדוע??? כל מה שאני צריך ברגעים אלה זה את מגע ידה על מצחי והיא לא זזה. הרמתי ידי מסמן לה לגשת. קמה בלא רצון, התבוננה סביבה, סידרה את החצאית ובידה השנייה הניפה שערה. הסתכלה עלי במבט זועם ואני שומע קולה "טוב שאתה זז אז בכל זאת נראה שהכול בסדר" "אתה תמיד חייב לשבש לי את התוכניות לא מצאת זמן טוב יותר לעשות הצגה כזאת"? אבל כמו שאני מכירה אותך, אני בטוחה שתוך יום יומיים תתאושש ותחזור להיות הפרא הרגיל שאתה. הבן הסורר שלא מתעניין ולא איכפת לו מאף אחד. מי יודע איפה השתוללת שכבר בגיל 29 אתה מקבל כמעט התקף לב?? אבל דע לך, שאין בכוונתי לילל. אני כאן לוודא שאתה בסדר ושאוכל לצאת לטיול שתכננתי. הסתכלה בשעונה בעצבנות, הפסיקה את שטף דבריה כשראתה את הרופא עומד בפתח. ובראש מורם מבלי להביט לאחור יצאה מהחדר. האחות שהתלוותה אליו ניתקה אותי מהצינורות הרגשתי את הבושם המשקר התחלתי לנשום. "בחור צעיר, אמר הרופא בחיוך "מזל גודל היה לך אם לא היו מביאים אותך מיד לא הייתה שורד, התקף היה חזק החלפנו לך מספר מעקפים ובעוד ארבעה ימים תחזור להיות צפור דרור". האחות שוב רכנה מעלי הפעם ידעתי ,הריח הזכיר אלי את ריחה של אימי. החליפה לי את התחבושות עזרה לי להתרומם מהמיטה ובזהירות הובילה אותי לכורסה.. ישבתי בכורסה מחכה אך אימי לא חזרה. אינני יודע למה חיכיתי לתלונות שלה, לקולה למראה שלה לריחה איני יודע. אני רק יודע שלמרות הכול היא זאת שהצילה את חיי היא זאת שקראה לעזרה האם עלי לשמוח ולהודות לה על כך אינני יודע כרגע כל מה שאני יודע שהיא אימא מסוג שונה היא אימא כי ילדה אותי נתנה לי חיים וכך גם עכשיו האם זה מספיק כדי לחיות? מה שאני מרגיש כרגע זה לא! לא אחד גדול! פעם ראשונה שאני מרגיש חשוף ופגוע, פעם ראשונה שאני מרגיש געגוע לחיבוק ליטוף נשיקה של אימא. פעם ראשונה שאני מרגיש שאני לא מרגיש אהבה של אימא. אני לבד עזוב וכואב. אין גיל למגע של אימא אין גיל לחוסר אהבת אם. שבת שלום לכולם