בוקר טוב

[עמליה3]

בוקר טוב

היום אני ראשונה. כנראה הערפילים מרדימים אותנו. מבטיחים לנו מזג אויר הפכפך. אני רק מחזיקה אצבעות שבפורים יהיה מזג אויר טוב לעדלוידעמסכה| מאחלת יום מלא נשיקות מלאכיות.

 

[יצחק וולסטר]

בוקר טוב ונעים

נכון אומרים שמחר חוזר החורף. עד פורים כמובן שיהיה שוב חם.הוא לא יתן לילדות בשמלות הצהורות של אסתר המלכה להתקרר.

 

[י מ י ת 2]

בקר טוב ונעים לכם יקירי../images/Emo24.gif

קראתי חלק מהדברים שנכתבו אתמול, כי אתמול לא נכנסתי לפורום. אני רוצה להתיחס לכנס הגימלאים. חשוב מאד שהגימלאים מתכנסים ומנסים להפוך לכח משמעותי, דבר קשה כשלעצמו. אני רוצה להאיר פן מאד מסוים. מדי פעם אני מופיעה במפגש סיפורים במועדוני קשישים ובבתי אבות ובדיור מוגן. המפגשים בדרך כלל מאד נעימים ולפעמים אפילו מרגשים. אלא מאי? הבחנתי שהאנשים שנפגשים במועדונים יותר עירניים, העינים שלהם יותר עירניות הם יותר משוחררים ושמחים מאלה של האנשים הגרים בבתים מוגנים, שלכאורה מה חסר להם?! כנראה שהבית

חסר להם!. העינים שלהם כבויות, למרות שהתגובות מתאימות לארוע הרי העיניים, העיניים אומרות הכל. ולפעמים אני יוצאת משם עם מועקה מסוימת בלב, למרות שמבחינתי ארוע היה מוצלח. האם גם אתם נתקלתם במשהו דומה? יום טוב ונעים ושלו לכלם. ים שקט עם אובך קל מכסה עליו.

 

[yaely2]

לעמליה ליצחק ולימית בוקר טוב../images/Emo24.gif

שלום

, ראשית תודה לעמליה על המנגינה הערבה, מזמינה אותך (עם טופס רשמי) להיכנס יותר פעמים. ליצחק תודה לך, ממש מקווה שפורים יהיה חמים ונעים

ולימית, אני אישית לא קרתה לי ההשוואה בין בית מוגן לבין בית עצמא, אך הרבה היגיון במה שאתה אומרת. מאחלת לנו שנזדקן בכבוד. שיהיה לנו כוח פיזי לשרת את עצמנו, וראש צלול עם זה. שלא נזדקק לאף אדם. ושנהפוך את הפורום הזה לבני "שבעים פלוס" ואחר כך לבני "שמונים פלוס" עם אותם אנשים. שנהיה כמו פרפרים חופשיים לאורך כל חיינו.

 

[yaely2]

נא ללחוץ על התמונה ../images/Emo55.gif

ההודעה ברחה לי לפני ההגהה

 

[שוש פרסלי]

צהריים טובים ויום טוב לכולנו../images/Emo140.gif../images/Emo6.gif

שיר ----- אין בליבי עליך, הן המועט לי רב. כך משיפעת הזוהר בקיץ תיקר קרן שמש אחת בסתיו. אל החיים החופזים על פני אשא עיניים שלוות. כל שמחה לי שימחה לא צפויה - תהי ברוכה שיבעתיים. מקרן זווית אסתכל בחיים החופזים על פני, שלום להולכים! האם אתאווה גם ליטול? ולתת, רק לתת, כלום לא די?

 

[לומילה1]

תודה על השיר האנושי והיפה.

הי שוש פרסלי, יום וערב ולילה טוב גם לך. תודה על איחוליך הטובים, תודה גם על השיר המאלף ונוגע ללבו של כל אדם. לומילה

 

[לומילה1]

מלים טובות בזמו ובמקום הנכון.

הי yaely2, יישר כוח לך, כמו תמיד אני נהניתי גם היום, ביום חדש נוסף, מדבריך הטובים.אני מצטרפת לאיחוליך לכולנו, במסגרת החביבה והמפרגנת של הפורום הטוב והביתי של כולנו.וכן אני מצטרפת גם לברכת פורים שמח, עם שקט נפשי שהכל טוב ובנוסף נקבל גם מזג אוויר נאה, אני מצטרפת בזה לכל אילה שבקשו, ומתפללת ש"כן יהי רצון". לומילה

 

[עמליה3]

לאנפה ולכל החברים

אני ביליתי הרבה מזמני בביתי אבות. אבי ז"ל היה חמש עשרה שנים במשען חולון .חמות ז"ל בילתה שלו שנים מצוינותבהן התחילה לבלות. ואמי ז"ל היתה במשען רעננה -סיעודי. אני הייתי מתנדבת כל השנים האלה לנגן ולשיר ,ולעשות קבלת שבת. הייתי רואה אור בעניים של האנשים כשהייתי מגיעה אליהם. .הדיור המוגן הופך לבית ממש עבורם והם לא רוצים לצאת לחופשה ממנו כי יש להם בטחון . הרבה אלמנים ואלמנות מצאו אהבה וחברות חדשה שנתנה להם בריאות טובה. כמובן הכל תלוי במצבם הגופני. כמובן שאדם חולה ,סיעודי ,סובל אינו יכול להיות מאושר. אבל כל זמן שאפשר להיות עצמאי ולא בודד = אין כמו בבית.

אני מבלה בקאנטרי כל בוקר וזה גם מעין בית לגמלאים הממלאים את כל הפעילויות ונראים מאד שמחים ומאושרים בגימלאות שלהם. ושוב- העיקר: כל העולם כולו גשר צר מאד והעיקר לא לפחד כלל.!

 

[אנפה2]

אהלן לכם, אני קופצת ממקום

למקום, מין יום קופצני שכזה. העיקר שנהיה בריאים ושמחים. מחר אעדר מהפורום , אני יוצאת לטיול לכלא צלמון, מחלבות שטראוס, צריך להיות מעניין , אספר ואשתף אתכם בחויותי לכשרחזור.

 

[עמליה3]

הי ../images/Emo189.gif

מצרפת לכם משהוא שקיבלתי במייל. קראו וחישבו כמה זה נכון ----- נושא: FW: שני זאבים ערב אחד סיפר אינדיאני אחד לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים. הוא אמר: "בני, המאבק הוא בין שני זאבים בתוך כולנו: זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו. הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות,אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו "?איזה זאב מנצח "האינדיאני ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל !!! --------------------------------------------------------------

 

[אנפה2]

גדול עמליה גדול ../images/Emo127.gif../images/Emo127.gif../images/Emo127.gif

 

[הפלאות של עליזה1]

נסיון נחמד

זה כ"כ מצחיק שזה ישגע לכם את המוח. ואתם תמשיכו לנסות לעשות את זה לפחות 50 פעם כדי לראות אם אתם יכולם להערים על כף-רגלכם, אבל אתם לא יכולים. 1.בזמן שאתם יושבים ליד שולחן המחשב שלכם,הרימו את כף-רגל ימין שלכם מהריצפה ותעשו איתה סיבובים באוויר לכיוון השעון. 2.עכשיו, בזמן שאתם עושים את הדבר הנ"ל, ציירו באוויר את הספרה 6 עם יד ימינכם. כף-רגלכם תשנה את כיוונה. ואתם לא יכולים לעשות כלום כדי לשנות את זה...

 

[אנפה2]

סיפור האשה עם הכובע, סיפור מקסים

שהבאתי אותו בפורום אחר וחשבתי שגם לכם מגיע. הכובע של מריה גוואדלופה מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא הייתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא גבוהה, היא לא היתה שמנה ולא רזה, לא במיוחד יפה ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה... מריה גוואדלופה הייתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתיים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאמרו שאף היא אישה אפורה ומשעממת. בוקר אחד, בדרך לעבודה, מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. בחנות היו באותה עת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת. מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. מריה הניחה את הכובע על ראשה ו... הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה "אימא, אימא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, נגשה למריה ואמרה לה: "גברתי הכובע פשוט הולם אותך". הקונה השנייה שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה: "גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך". מריה ניגשה אל המראה הגדולה... הביטה בדמותה המשתקפת... ולראשונה בחייה הבוגרים, מריה גוואדלופה אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב. בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה. כשעברה ליד בית הקפה שהייתה עוברת לידו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה: "הי דרלינג, נראית טוב... חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?" מריה חייכה בביישנות והמשיכה בהילוכה המרחף. כשהגיעה לבניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב... מעולם לפני כן הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה ללאנץ' בתירוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה. למרבה הפתעתה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה. כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה. כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. "מריה" היא אמרה בהפתעה, "כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה". "כן אימא" אמרה מריה "זה הכול בזכות הכובע". האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: " מריה, איזה כובע?" מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים. היא לא זכרה שהורידה אותו במונית... היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים... היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב... היא שיחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו... והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב... אוי אוי אוי מריה ואוי אוי אוי כולנו... אילו רק חשבנו כל הזמן שאנו יפים חכמים ומוצלחים הרי כאלו היינו. והרי כאלה אנחנו... ותודה לאל שיש ילדים קטנים שנותנים מחמאות ללא פחד, אפילו לאנשים זרים, ומי ייתן שגם אנו לא נתבייש להחמיא בכל הזדמנות שרק אפשר... צאו ותרגלו...

 

[עמליה3]

לאנפה תודה לסיפור

המענין הוא מוסר ההשכל. לילה טוב.

 

[לומילה1]

להחמיא בכל הזדמנות שרק אפשר.

הי אנפה 2, זו פעם שניה שאני וכותבת לך היום. איזה יופי של ספור, עם מוסר השכל מקסים.והמסקנה שלי: "להחמיא בכל הזדמנות שרק אפשר". כך נעשה כולנו בעקבות הספור היפה הזה. נחמיא בכל עת. נצא, נתרגל, כמו שמציעים לנו בספור, וכך נגרום גם אנו הנאה גדולה לכל הסובבים אותנו. ואני מתחילה במחמאה גדולה שלי אליך, ובתודה על ש"ספרת" לנו את הספור היפה הזה, למרות הטרחה הגדולה להקליד את כולו. לומילה

 

[רוקסן המקורית]

אחר הצהרים טובים לחברי הפורום

עמליה, מנגינות יפות את מביאה לנו כל יום, תודה לך. ימית, בקשר לאור שחסר בעיניהם של דיירי הדיור המוגן, אני רוצה לומר מה דעתי. במשפט מסכם אני אומרת שזה תלוי באנשים. יש דיירי דיור מוגן שהם עצמאיים לגמרי ואפילו לא משתתפים בכל אירועי הבית , אלא מחפשים עיסוקים בידוריים ואחרים בחוץ, אלה שעיניהם כבויות כמו שאת אומרת, יתכן שאם היו בבתיהם, הם בכלל לא היו מגיעים לערבי בידור ומספרי סיפורים כמו שלך, כי או שלא היה להם חשק, או שלא היה מי שיוציא אותם, ובדיור המוגן זה פשוט יותר זמין להם. האור בעיניים בא מבפנים, או שיש אותו או שאין אותו.ולא משנה אם זה בבית או לא. יש לי מספר מכרים שבחרו לעבור לדיור מוגן, ומנהלים של חיים עצמאיים ותוססים, והם מרוצים מאד. המשך ערב נעים לכולכם.

 

[לומילה1]

העיקר שנהיה בריאים ושמחים.

הי אנפה, תודה על ההבטחה לשתף אותנו בחוויות הטיול, וגם על התמונה של הדובונים החביבים אשר מביאים שמחה של יום חדש וגם של לילה חדש וטוב, לי ולכולנו. ובוודאי נקבל גם את הברכות - להיות בריאים ושמחים. לומילה

 

[לומילה1]

יש לי שתי חברות טובות בבתים מוגנים.

הי ימית 2, יש לי שתי חברות טובות בבתים מוגנים, אני מכירה עוד כמה. עד כמה שהם מספרים לי הם מרוצים. אני עצמי מתפללת להשם יתברך, ומודה לו בכל הווה נתון, על שיש לי את ביתי שלי, למרות כל הפאר שאני רואה בדיור מוגן. זה נראה כאילו בני אדם חיים את חייהם השוטפים במין בית מלון כזה. את ממש צודקת בהבנתך הדקה. אני מאחלת לכולנו הרבה בריאות טובה עם שמחה ואור גדול בעיניים, כל אחד במקום שהוא בוחר לחיות בו. לומילה