את לא מבינה אותי בכלל.
לא בחרתי "לשים ערבי לפנייך", תביני. יותר מדי אני רואה מהצד הימני עמדה של נסיון סחיטת דמעות, "איך אתם יכולים". אין פה שום דבר אישי, זה לא בא משנאה לימין (שאין לי), זה לא בא משנאה לדתיים (שאין לי), לדת (שאין לי). זה בא מחוש צדק מפותח מדי: אני מסוגל לראות מעבר להבדלי עמים, מעבר לסכסוכים בני שנים, ולדעת שלפעמים אנחנו לא צודקים. זה יכול היה להיות נחמד מאד לפרוש מדינת ישראל מכאן ועד יפן מצידי, אבל מה לעשות שאלו לא האדמות שלנו, ולכן אני מאמין שאנחנו צריכים למצוא בעצמנו את רוחב הלב הדרוש על מנת לוותר על אדמות אלו - למען הצדק ההיסטורי. חרף המצב הבוער בשטחים, חרף העימות הזה, חרף הפיגועים, לומר "טעינו" ולסגת משם. כמו שעשינו בלבנון. לא היינו צריכים להיות שם, מצאנו בעצמנו את האומץ להודות בטעות המרה הזו שעלתה בחיי רבים, רבים מדי, חיים שניתן היה להציל אם היינו אמיצים יותר קודם לכן והיינו יורדים מהעץ מוקדם יותר, אבל מה הטעם לדבר על זה עכשיו? אז עכשיו, כאן ועכשיו מוצאים את האומץ הזה, וכן, לא קל ולא כיף, ואף אחד לא שמח לפנות את המאחזים "בגלל שאנחנו מפנים מאחז ועכשיו המתנחלים יסבלו, יו הו הו איזה כיף", את חושבת שלמישהו נחמד לבוא ולדפוק על הדלת של בית ולהגיד אוקיי, עכשיו הולכים? לפעמים עושים בחירות, ויתורים כואבים, בגלל שזוהי הבחירה הנכונה. זה חלק מהעניין של בגרות נפשית, היכולת לעשות את מה שמנוגד לרצונות שלך בגלל שזה "הדבר הנכון לעשות" (מה שפרויד כינה "סופר אגו" - האני העליון, קול המוסר). אני רואה את הכיבוש בתור דבר בלתי מוסרי בעליל שעל כן יש לסיימו. אני תוהה, אחרי שזה יגמר, האם דורות שיגדלו אחרי שהסיוט הזה יסתיים יסתכלו עליי כעל שותף לפשע? תקראי לי אגואיסט, אני לא רוצה שיסתכלו עליי כעל פושע מלחמה. הרי הייתי בצבא, עמדתי שם במחסומים ונתתי לזה לקרות, לעזאזל, נתתי לזה לקרות. איך לא עשיתי משהו? אז הנה, זו העשייה שלי. אני לא אסיים את הכיבוש לבד, אבל ההשתייכות הנחרצת שלי לשמאל היא הדחיפה הקטנטנה שלי בכיוון. כך שאת מבינה, לא שמתי "ערבי לפנייך", ולמעשה לא שמתי אף אדם לפני אף אדם. בסה"כ ניסיתי לשים הכל במקומו על המדף. אדמה להם ואדמה לנו. זו כבר לא רק שאלה של פוליטיקה, אסטרטגיה, מדיניות, בטחון, זו גם שאלה של מוסר. וכשזו שאלה של מוסר, זה אומר שכולנו חייבים לדבר - לא רק הפוליטיקאים, האסטרטגים, המדינאים ואנשי הבטחון. מוסר יש לכולנו. ולמי שלא... זו כבר בעיה שלו. ולגבי השאלה השניה, מה גורם ללב שלי לפעום עכשיו? תשמעי, האמת היא... שלא באמת יש לי משהו יותר טוב לעשות כרגע.