משהו לפרשת שבוע
על תמר ואשת פוטיפר פרשתינו מביאה לנו את התמודדותם של שניים מבניו של יעקב עם נסיון, המעניין הוא שסיפורם משולבים האחד בתוך השני, כאשר באמצע סיפור הורדתו של יוסף למצרים מפסיק המספר המקראי בתיאור הקורות את יוסף ועובר לספר על הקורות את יהודה. ובעוד יוסף יצליח להתגבר על יצרו ולכבוש רצונו לשמש עם אשת פוטיפר, יהודה לכאורה יכשל עם תמר כלתו ומכשלון זה יצמח המלך המשיח. חז"ל בתארם את מעשיהן של תמר ושל אשת פוטיפר אומרים ששתיהן התכוונו במעשיהן לשם שמים. שתיהן רצו להיות חלק מבית יעקב (כפי שראינו גם עם הגר, תמנע ואחרות שרצו להסתפח לבית אברהם ולו רק להיות שפחה בביתם). וכפי שמביא רש"י בשם המדרש, זו אכן הסיבה שנסמכו שתי פרשיות אלה אחת לשניה, תמר רצתה להביא להמשכיות הזרע ולהקים בכך שם לער ואונן, ולכן משראתה שאין בכוונת יהודה לתיתה לשלה בנו הקטן, רצתה להתייבם ליהודה. אשת פוטיפר גם היא רצתה וידעה שהיא עתידה להצטרף לבית יעקב ולכן רצתה להינשא ליוסף. היא לא הבינה שהדרך להצטרף לבית יעקב לא תעבור דרכה אלא דרך ביתה אסנת (המאומצת לפי כמה מדרשות חז"ל שראו באסנת את בִּתם של שכם ודינה). למרות מעשיה שנראים לכאורה מעל פני השטח כשליליים, זכתה תמר ואישיותה מהווה סמל ודוגמא חיובית דווקא, ואילו אשת פוטיפר לעומתה מסמלת מידה רעה. זאת למרות שחז"ל מעידים על שתיהן כאחת שהתכוונו לשם שמים, בכל זאת יש הבדל ביניהן. אל תמר מתייחסים חז"ל כצדיקה גמורה, ואילו אשת פוטיפר, למרות כוונותיה לשם שמים, מכונה בפי חז"ל ארורה. למה אם כן אנו מוצאים פער כה גדול בין שתיהן כאשר חז"ל ראו את שתיהן כפועלות לשם שמים? את ההבדל בין מעשיהן של שתי נשים גדולות אלו (בכלל ראויות הנשים להתבוננות מיוחדת, ולעיון מעמיק, שכן לאורך כל התנ"ך ולאורך כל ההסתוריה יש להן תפקיד מכריע ומרכזי, שהן הן המוצאות את הדרך לחלץ את העולם ממבוי סתום אליו הוא נקלע – ואין כאן המקום להאריך בכך), אין אנו מוצאים בכוונתן במעשיהן, אלא דווקא בסוף מעשיהן, בהתנהגותן לאחר מעשה. מתמר למדו חז"ל כלל יסוד בהלכות הלבנת פני חבירו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים". תמר שומעת שיהודה אומר עליה "הוציאוה ותשרף" ולא רק חייה הפרטיים יאבדו, אלא גם שאיפתה להיות חלק מבית יעקב תאבד עימה. גם משאלתה הגדולה לזכות ולהקים זרע לער ואונן לא תמומש. וגם הזרע שבבטנה שממנו עתיד לצמוח משיח בן דוד, ישרף עימה. עם כל זאת, ברור לה שאין לה היתר להלבין פנים ומוכנה היא להפסיד את הכל, ובלבד שלא תפגע בזולת. אם הקב"ה רוצה שיצאו הדברים ממנה הרי שהוא כבר יגלגל את העניינים כך שתנצל, היא צריכה לעשות את ההשתדלות שלה, אולם זאת מבלי לפגוע ביהודה וללא הלבנת פניו. התנהגות זו מצידה של תמר, מוכיחה כי כל כוונתה רק לשם שמים, והמדד היחיד שמניע אותה ומכוון את דרכה הוא אך ורק דרך ד' לעשות צדקה ומשפט. אשת פוטיפר לעומתה, מסמלת את ההיפך הגמור בשל התנהגותה ודרך פעולתה בכדי לממש את רצונה. למרות שיוסף אמר לה כבר שאינו מעוניין בקשר עימה, ולמרות שהיא לא יודעת מה ראו אחרים מבני הבית, ואין היא יודעת אם בכלל מי מהם ראה את הדברים (וזאת למרות שהתורה עצמה מעידה כי אין איש מבני הבית עימם בבית, דבר שאפשר לה לבצע את זממה) אך בכ"ז היא חוששת שמא ראה מי מהם את יוסף נמלט מפניה. וכדי לבטח את עצמה, היא מוכנה להלבין את פניו, לשקר, לגרום לכך שיושלך לבית האסורים. ייתכן אף שידונו אותו למוות על פגיעה, ונסיון לאנוס את אחת הנשים החשובות בארץ. כל זה לא מפריע לה ובלבד שלא תיפגע ח"ו ושמה לא יוכתם. כבודה העצמי חשוב לה יותר מחיי אחרים. ומכך למדים אנו שכבודה הוא החשוב לה. ה"לשם שמים" שלה הוא כיסוי לתאוותה. זאת ההצדקה שהיא מוצאת לעצמה בכדי להתיר לה את העבירה החמורה. אך כאשר כבודה מתנגש עם כבוד הזולת, היא מעידה בבחירתה, מה הדבר שמוביל את התנהגותה, מהו השורש של התנהגותה. כלל הוא שאין חשבונות שמים מתירים איסורים, כפי שרואים אנו את הדברים מסיפורו של חזקיה המלך, שהיה צדיק, שנמנע מפריה ורביה כי ידע שעתיד לצאת ממנו מנשה שעתיד להחטיא את ישראל. ולכן בא אליו ישעיהו הנביא בהיות חזקיה חולה ואומר לו: מת אתה ולא תחיה" מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב. ולמה מקבל חזקיה עונש כה חמור? כיון שלא נשא אשה ולא עסק בפריה ורביה. ולמרות שהסיבה לכך היא מכיון שלא רצה שיצא ממנו בן שיחטיא את ישראל, אומר לו ישעיהו שלא עליו לעשות חשבונות שמים ("בהדי כבשי דרחמנא למה לך?"). הוא מחוייב בפריה ורביה ולא היה לו להבטל ממנה. אין האדם מבין את חשבונותיו של הבורא ולמה מגלגל הוא את הדברים כפי שהם מתגלגלים, אבל לא עלינו המלאכה לגמור וגם אין אנו בני חורין להבטל ממנה. והאדם מצווה לעשות את המוטל עליו, ולהתפלל להצלחתו בלי לעשות חשבונות שמים. (זו גם תהיה ביקורת הרמב"ן על יוסף שפעל בכל מעשיו במצרים בכדי להביא לקיום החלומות. ואומר הרמב"ן "בעל החלומות הוא יגיש פתרונן" ושלא היה ליוסף לנהוג כפי שנהג. למרות שראינו שאחד העיונים הקודמים שלנו, שאלמלא היה עושה כן יוסף היה בעצם מודיע לאביו שנכשל בשליחות, ובעצם היה יעקב זוכה בבן אחד אך מאבד עשרה ולכן רצה יוסף לסיים את השליחות בהצלחה, בכדי שתהיה מיטתו של יעקב שלימה – ואין כאן המקום להאריך). ואכן כשמקבל על עצמו חזקיה לשאת אשה ולעסוק בפריה ורביה למרות שעתיד לצאת ממנו מנשה, נרפא ממחלתו. אין אנו מבינים את החשבונות האלקיים, אין אנו מבינים מדוע מסובבת ההשגחה את תקומת ישראל בארצו בדורינו דוקא ע"י רחוקים לכאורה מתורה ומצוות, אך היות ומגלגלין זכות ע"י זכאי, כנראה שיש בכך יותר זכויות ממה שנראים לנו. יודעים אנו שרבות מחשבות בלב איש, ועצת ד' היא תקום. (רק עצה שיש בה דבר ד' היא זו שתקום). ולכן צריכים אנו להמשיך במעשינו ולהרבות אורה בכדי שמי שעשה נסים לאבותינו ולנו הוא אור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו ויגאלנו גאולה שלימה בקרוב. שבת שלום וחנוכה שמח לכולם!