אנונימית רק לרגע
New member
בוקר טוב
הייתי שמחה לשמוע דעות על מה שאני מרגישה. אני בת 27, נשואה שנה וחצי ובסה"כ נמצאת על בעלי 4 שנים. בזמן האחרון אני מרגישה כאילו חוסר התלהבות לגמרי מבעלי. אין לי סבלנות אליו, לא בא לי לשכב איתו, הוא לא מצליח להצחיק אותי כמו פעם, לא כל כך מעניין אותי לשמוע אותו...בקיצור חרא. עכשיו רקע – כבר 8 חודשים שהוא מובטל בבית, הוא סטודנט ולומד רוב היום, אבל הוא עדיין בבית כל היום, וכל הזמן מחכה שאני אחזור מהעבודה, ואני מרגישה מחוייבות כזו להיות איתו, כי כל היום הוא בבית מטפס על הקירות, אז בערב אני צריכה להיות איתו כדי שלא ימשיך להיות לבד. עכשיו, זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע, ז"א מהצד שלו הוא בסדר גמור – אם אני רוצה לבלות עם חברות ואני מודיעה לו אז הוא אומר אין בעיה, תעשי חיים אבל אני מרגישה בתוכי לחץ כזה לחזור הביתה כדי לא להשאיר אותו יותר מדי לבד. חוץ מזה שהחלטנו לפני 4 חודשים בערך להתחיל לעבוד על ילד. אני חושבת האמת שזה היה די טריגר להרגשה שלי, פתאום אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה יותר מפעם על המערכת יחסים שלנו ועל האם היא טובה והאם נחזיק מעמד ביחד... עכשיו, לפני החתונה שלנו גם נתקפתי הרגשה מוזרה כזו, והייתי חסרת סבלנות אליו והרגשתי שאני צריכה לחשוב על המערכת יחסים שלנו, ואז באמת דחינו קצת את החתונה ואחרי החתונה הכל הסתדר וכשנכנסנו לשגרה של זוג נשוי הכל נהיה רגוע והרגשתי מאוהבת. ועכשיו, כשפתאום עומד להכנס לחיינו תינוק שהוא מהווה את המחוייבות הכי גדולה שאי פעם תהיה לי, אז אולי בגלל זה באות לי כל המחשבות האלה... בתוך תוכי אני אוהבת אותו. הייתי כל כך רוצה שכל הרגשות האלו יעברו...הייתי רוצה להרגיש כמו שהרגשתי כלפיו תמיד. אבל אני לא מצליחה להתגבר על המחשבות האלה...זה כל כך מדכא... אני רק מבקשת שלא תגידו לי שבתוך תוכי אני יודעת מה אני מרגישה כי אני לא
אני רוצה לשמוע את דעתכם בנושא והאם זה טבעי שלפעמים מרגישים כך כלפי בן הזוג...
הייתי שמחה לשמוע דעות על מה שאני מרגישה. אני בת 27, נשואה שנה וחצי ובסה"כ נמצאת על בעלי 4 שנים. בזמן האחרון אני מרגישה כאילו חוסר התלהבות לגמרי מבעלי. אין לי סבלנות אליו, לא בא לי לשכב איתו, הוא לא מצליח להצחיק אותי כמו פעם, לא כל כך מעניין אותי לשמוע אותו...בקיצור חרא. עכשיו רקע – כבר 8 חודשים שהוא מובטל בבית, הוא סטודנט ולומד רוב היום, אבל הוא עדיין בבית כל היום, וכל הזמן מחכה שאני אחזור מהעבודה, ואני מרגישה מחוייבות כזו להיות איתו, כי כל היום הוא בבית מטפס על הקירות, אז בערב אני צריכה להיות איתו כדי שלא ימשיך להיות לבד. עכשיו, זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע, ז"א מהצד שלו הוא בסדר גמור – אם אני רוצה לבלות עם חברות ואני מודיעה לו אז הוא אומר אין בעיה, תעשי חיים אבל אני מרגישה בתוכי לחץ כזה לחזור הביתה כדי לא להשאיר אותו יותר מדי לבד. חוץ מזה שהחלטנו לפני 4 חודשים בערך להתחיל לעבוד על ילד. אני חושבת האמת שזה היה די טריגר להרגשה שלי, פתאום אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה יותר מפעם על המערכת יחסים שלנו ועל האם היא טובה והאם נחזיק מעמד ביחד... עכשיו, לפני החתונה שלנו גם נתקפתי הרגשה מוזרה כזו, והייתי חסרת סבלנות אליו והרגשתי שאני צריכה לחשוב על המערכת יחסים שלנו, ואז באמת דחינו קצת את החתונה ואחרי החתונה הכל הסתדר וכשנכנסנו לשגרה של זוג נשוי הכל נהיה רגוע והרגשתי מאוהבת. ועכשיו, כשפתאום עומד להכנס לחיינו תינוק שהוא מהווה את המחוייבות הכי גדולה שאי פעם תהיה לי, אז אולי בגלל זה באות לי כל המחשבות האלה... בתוך תוכי אני אוהבת אותו. הייתי כל כך רוצה שכל הרגשות האלו יעברו...הייתי רוצה להרגיש כמו שהרגשתי כלפיו תמיד. אבל אני לא מצליחה להתגבר על המחשבות האלה...זה כל כך מדכא... אני רק מבקשת שלא תגידו לי שבתוך תוכי אני יודעת מה אני מרגישה כי אני לא