ולפעמים,
הרגשות הופכים ככה לפלונטר בלב. הופכים לגוש גדול ולא ברור. ממש כמו חור שחור בתוך הגרון שרק שואב לתוכו תסכול וצער ודאגה. ושום דבר לא יוצא ממנו... ונדמה שהחור השחור הזה הולך וגדל... משתלט ומכרסם. לא משאיר אוויר לנשימה. ואז, אז נשארות רק הדמעות {שגם הן כבר לא מקלות}. וככל שמסתכלים יותר בגוש הזה, שמתמקדים בו, כך הוא הולך וגדל. ניזון מהכאב, מתנפח ולועג. ואולי אפשר לנסות לזכור שהחור ואני זה לא אותו דבר?! שמעבר לחוסר ולחלל אני קיים, עצמאי, חי ומרגיש. ושלפעמים כשמרפים ממנו, הוא מתכווץ מאליו, כי כבר אין לו ממה לשאוב, ממה להתקיים. חז"ל אמרו ששלשה באים בהיסח הדעת: מציאה משיח ועקרב. מפני שלפעמים כשמתבוססים בחיפוש, חופרים וחופרים ולא מסתכלים לצדדים, החיפוש הופך להיות מוקד הכל, ואי אפשר למצוא יותר, כי הכל נצבע בצבעים שלו. ולפעמים צריך לעצום עיניים ולהפסיק לחפש, להסיח את הדעת, לנוח. ולקוות ולהאמין שאז, כשנרפה מהחלל, נמצא את מה שחסר. נמצא אולי קודם כל שאנחנו יותר מחור שחור, שיש אוויר לנשימה. וגם אם לא נמצא את שחיפשנו, לפחות נתמלא בכוחות מחודשים, ונוכל להתחיל חיפוש חדש.