אתן יודעות שיחסי להולדה מאוחרת הם
אמביולנטים: מצד אחד אני מודה לה' יום יום על שיש לי שתי מפלצות מקסימות ומתישות. אחרי האסון שלנו הם באמת יותר משני ילדים הם שורש הקיום של ישועתי ושלי. אני שמחה שהם בנים, אני חושבת שבנים יותר קלים מבנות ושמחה במה שיש לי משפחה קטנה. אבל ופה בא האבל הגדול שדרכו אני מתחברת לאמא של נתנאל. ההריון, הציפיה, הלידה ובעיקר גידול ילד קטן הם חוויה מיוחדת מאוד. לדעת שזהו לא עוד, זו חוויה מאוד קשה. אני בטוחה שגם אמא שמאמצת מרגישה את אותה הרגשה, של האין עוד. מה שהיה נראה לנו כדבר הכי פשוט בעולם. לפני שהרצון לאמהות החל לקנן בנו, נזהרנו, מנענו והאמנו כשנרצה הכל יהי קל ומהר ועכשיו חלק זה הולך להסגר בפנינו. אני רוצה להשוואת את זה לארוע אחר בחיי אישה השומרת על נידה, ההליכה למקווה. זה ארוע שמלווה כל אישה שמקפידה על מצווה זו(התברר לי שיש גם נשים חילוניות שהולכות למקווה)מיום נישואיה עד שהיא יוצאת ממעגל הפוריות. יש סביב זה המון מיתוסים, דעות קדומות ונאורות ואפילו עשו הצגה על כך. הרשו לי וידוי קטן, אני מאוד אוהבת את ההליכה למקווה. זה נותן לי זמן לעצמי נטו. אף אחד לא נכנס לי למקלחת, אני יכולה להתנגב לאט ולהתמרח בקרם גוף כמה שאני רוצה. אתמול בביקור החודשי שם חשבתי שהנה בגילי המופלג אני עוד שם. מתי תהיה ההרגשה שאני כבר לא יכולה לנסות, תאורטית כמובן, האם כשאפסיק להטהר אחרי נידת, זא שאני כבר לא פוריה או בהחלטה שהמפלצות הם הצאנס האחרון שקיבלתי ותודה לאל. וזה מביא אותי לנושא השלישי, גיל הלידות הארוך יותר מגיל הפוריות. פריצת הגבולות של הולדה בגיל שהטבע קבע היא פריצת דרך טכנולוגית עצומה שעומדת ותלויה על חיי? האם זה נכון? האם נכון להביא ילדים לעולם בגיל שהשאלה סבתא, אמא עולה. האם זה נכון לנו והאם זה נכון לילדים.ואין לי תשובה נחרצת. אני רק מתחלחלת מהמחשבה שילדי אם יצטרכו להתמודד עם מה שאני מתמודדת יעשו זאת בגיל 30 ולא בגילי עשרים שנה יותר מאוחר. אלוהים גדול נראה מה יהיה. ולך אמא של נתנאל, אל צער, תשמחי ביש ולא באין וחוצמזה אם בכל אופן קשה לך, תחסכי כסף והרבה, ברפואה פרטית אפשר הכל
ן
