סיפור על הבוקר
משחק המחבואים. מספרים שפעם נפגשו במקום כלשהו על פני האדמה כל הרגשות והתכונות של בני-האדם. כשהשעמום פיהק בפעם המי-יודע-כמה - השיגעון, כהרגלו, כל-כך משוגע, הציע לכולם: "בואו נשחק מחבואים!". הספקנות הרימה גבה, והסקרנות, שלא ידעה להתאפק, שאלה: "מחבואים? איך משחקים את המשחק הזה?" "הוא משחק - הסביר השיגעון - בו אני מכסה את פני ומתחיל לספור מאחד עד מיליון, ואתם מסתתרים, וכשאני אגמור את הספירה - הראשון מביניכם אשר אמצא ייקח את מקומי כדי להמשיך את המשחק". ההתלהבות רקדה עם האופוריה, השמחה קפצה כל-כך הרבה, ששכנעה לגמרי את הספק וגם את האדישות, שמעולם לא נהגה להתעניין בשום-דבר. אך לא כולם רצו להשתתף: האמת העדיפה שלא להסתתר. בשביל מה? במילא תמיד מוצאים אותה בסוף. הגאווה אמרה שמדובר על משחק מטופש ביותר (אבל מה שהפריע לה באמת הוא שהרעיון לא היה שלה), והפחד החליט שלא לסכן כלום. "אחת, שתיים, שלוש..." התחיל לספור השיגעון. הראשונה שהסתתרה היתה העצלנות, מתחת לאבן הראשונה שמצאה בדרכה. האמונה עלתה לשמיים, והקנאה הסתתרה מאחורי צל ההצלחה, אשר במאמצים ענקיים מצאה מקום בצמרת של העץ הכי גבוה. הנדיבות כמעט שלא יכלה להסתתר, כי כל מקום שמצאה היה נפלא בשביל אחד החברים שלה. מה עם אגם שקוף? אידיאלי בשביל היופי. חור בגזע העץ? מושלם בשביל הצניעות. מאחורי כנפי הפרפר? הכי טוב בשביל החושניות. מה עם משב-הרוח? יוצא מן הכלל בשביל החופש. כך, הנדיבות מצאה מקום צנוע, אבל מתאים לה, בקרן שמש קטנה. האגו, לעומתה, מצא מקום מצוין מלכתחילה. גדול, מאוורר, נוח, אבל אך ורק בשביל עצמו בלבד. השקר הסתתר בעומק הים (אבל האמת היא שהסתתר מאחורי הקשת). התשוקה והחשק במרכז הרי-געש. השיכחה שכחה אפילו איפה הסתתרה. כשהשיגעון ספר 999,999 - האהבה עוד לא מצאה מקום להסתתר בו, כי כל המקומות היו תפוסים. "מיליון!!!" הכריז השיגעון והחל בחיפושים. הראשונה שמצא היתה העצלנות. רק שלושה צעדים ממנו, מתחת לאבן אחר-כך שמעו את האמונה שמתווכחת עם א-לקים על זואולוגיה. את התשוקה והחשק שמעו מרעידים את הרי הגעש. באופן פתאומי הופיעה לה הקנאה, וכך הצליח לפענח איפה ההצלחה. את האנוכיות לא היה צורך לחפש. היא בעצמה ולבדה יצאה ממחבואה, שהיה זה קן דבורים. מרוב שהלך, השיגעון הרגיש צמא. כך הגיע לאגם, ושם מצא את היופי. עם הספק היה קלי-קלות, כי מצא אותו יושב על הגדר בלי להחליט עדיין באיזה מקום להסתתר. כך מצא אחד אחד את כולם. את הכישרון בין העשבים הטריים, את החרדה במערה חשוכה, את השקר מאחורי הקשת, ואפילו את השכחה שכבר שכחה ששיחקה מחבואים. רק האהבה לא הופיעה בשום-מקום. השיגעון חיפש מאחורי כל עץ, מתחת לכל אבן, בפסגות ההרים, וכשעמד להיכנע הבחין בשיח-ורדים, והתחיל להזיז את הענפים. לפתע פתאום, נשמעה צעקה איומה וכואבת: קוצי הורדים פצעו את האהבה בעיניים... השיגעון לא ידע מה לעשות כדי להתנצל. בכה, התחנן, בקש סליחה, ואפילו הבטיח לאהבה להיות המלווה הצמוד שלה. מאז אותם ימים, בהם שיחקו מחבואים בפעם הראשונה על האדמה, האהבה היא עיוורת, והשיגעון מלווה אותה...
