בוקר טוב.....רגעי נפילה...

[חיוכים והפתעות]

בוקר טוב.....רגעי נפילה...

ביומיום ישנו אי שם בנבכי מוחי זיכרון של אמא. הוא די נעלם לו עם הריצות והדאגות ועם הפעילויות היומיומיות.... אבל תמיד היא שם. מאז שהיא איננה וזה כבר די הרבה זמן - היו לי כמה רגעי נפילה שממש הייתי צריכה אותה שם והיא לא הייתה. היו ימים שכעסתי, היו ימים שצרחתי, היו ימים שהשלמתי. טקס סיום י"ב. יום הגיוס. הנשיקה הראשונה. יום החתונה יום ההולדת של ילדיי. טקס בת המצווה של בכורתי. ההחלטה שלי להתגרש. ועוד..... אני יודעת שהיא שם שומרת ומשגיחה עליי

אני יודעת שהיא בדרכה שלה מראה לי את הדרך

אבל היא עדיין לא כאן

 

[סְקָאלִי]

ועוד כמה ...

חותמת על כל מילה שכתבת. מוסיפה את:

בת המצווה. [4 מסיבות בת מצווה עשו לי, ובאחת מהן אפילו ארגנו לי עוגה של 3 קומות, אבל שום דבר לא יכל לכסות על מה שהיה הכי חסר שם - אמא.]

קבלת המחזור בפעם הראשונה [הצילו! מה עושים??!!!] (*)(*) הפעם הראשונה שלבשתי חזיה

כל מיני החלטות בקשר לבנים - להיפרד או לא להיפרד, לחזור רו לא לחזור, להתחתן או לא להתחתן, להתגרש או לא להתגרש ...

ובכלל בכל מיני החלטות ...

 

[חיוכים והפתעות]

../images/Emo45.gif נכון

 

[SunShine28]

../images/Emo45.gif

מאוד מזדהה עם מה שכתבת. את הנשיקה הראשונה עוד הספקתי לשתף אותה, אבל לא הספקתי להתייעץ איתה בקשר לגלולות, למה לעשות בצבא, למתי לעבור לגור עם החבר, ועוד המון דברים לא הספקתי. אבל כשיש לי החלטה חשובה לקבל ואני מרגישה שנחוץ לי להתייעץ איתה, אני משתדלת לתקשר איתה במדיטציות. אני כן מרגישה שיש איזשהו קשר אחר בינינו. זה במישור רוחני יותר. היא כאילו מנחה אותי כשאני צריכה. לאו דווקא נותנת תשובות, אבל כיווני מחשבה.

 

[Betty Pinchas]

דוגמאות שלי:

החתונה - מאוד הייתי צריכה את אמא לידי. האחיות שלה היו סביבי כל הזמן, אבל לא אותן הייתי צריכה. הלידה - בלידה של בתי הבכורה זה היה הכי קשה. כל היולדות ששהיו לצידי בוקרו כל הזמן על ידי אימותיהן, וסיפרו איך הקשר שלהן השתנה עם האימא בעקבות הלידה. תחושת החסרון הייתה מאוד משמעותית אז.

 

[MIF2002]

ואצלי הכי קשה היה כשהייתי בהריון

בתקופה ההריון זה החריף מאוד... הכאב והגעגועים לא רק לאמא שלא הכרתי ושאיננה זוכרת, אלא בכלל נתקפתי חרדות שאני לא אדע איך להיות אמא טובה כי בעצם אני לא ממש מבינה עד הסוף מהם יחסים אם ובנה/בתה. אצלי דווקא ברגעים החגיגיים פחות כאב לי חסרונה, כי אין לי כל זכרון ממנה, אבל תמיד כשהייתי אצל חברות בבית, רואה את יחסי ה"אם ובת" ביניהן, כשהייתי שומעת משפטים סתמיים כמו "אני אתייעץ עם אמא שלי, אמא שלי תבין, אולי אמא שלי תדע" וכו' אז נתקפתי געגועים ללא נודע, לאמהות.

 

[חולפת2]

היא תמיד היתה חסרה לי,אבל...

הכי הכי, והרגע הכי חד שזכור לי היה רגע אחרי שילדתי את בני הבכור. ממש באותו הרגע שהפכתי לאמא בעצמי- ראיתי את פניה מולי,והרגשתי שהיא שם איתי.מסתכלת על הנכד החדש שלה.

 

[חיוכים והפתעות]

יו חולפת קוראת את מה שכתבת ונזכרתי

שאחותי היותר גדולה סיפרה לי ולשאר אחיותנו ש..... שהיא נישאה אימי הייתה מאוד מאוד חולה ושכבה כבר הרבה זמן בביה"ח. את אימי להביאו לחתונה מביה"ח לאיזה שעתיים והחזירו אותה חזרה אחרי החופה. כשאחותי קיבלה את הדירה החדשה והריהוט החדש היא ישבה בביה"ח ותיארה לאימי את הבית החדש שלה. איך הבית נראה. איפה כל חדר. והיכן מוצב כל רהיט. אחותי מספר שבתום השבעה... כשחזרה לביתה... בלילה היא חלמה את אימי מסתובבת לה בבית ובודקת את הבית ובסוף החלום היא אמרה לה: "הבית בדיוק כמו שתיארת לי אותו".

 

[חולפת2]

../images/Emo9.gif

 

[razi12]

רגע הנפילה שלי...

אצלי המצב קצת שונה, אימי נפטרה לפני שנה +. במהלך ההכנות לחתונה שלי, כך שעברתי את החתונה בלי אימי דבר שהיה קשה מאוד מצד אחד ומד שני כל האירוע היה שמח. כך שהרגשתי תחושות מאוד שונות. וכשקיבלתי את התמונות של החתונה זה חזר אלי במעיין בומרנג לראות את כולם אבל לא אותה. מה עוד שלפני בערך 6 ששנים אחות של אימה שלי נפטרה וחמש שנים לפני זה סבתא שלי נפטרה כך שבעצם אין לי אף אישה לחלוק איתה את הדברים שעוברים עלי. כמובן שיש את אבא שלי שהוא מדהים אבל זה לא אותו הדבר - קשה לי להתייעץ איתו בדברים "נשיים" כאלה. אז מזל שיש את הפורום ופתאום אני מרגישה כזה לא לבד לגמרי...

 

[סְקָאלִי]

היי רזי.

"זה לא אותו הדבר" - משפט שאנחנו אומרים הרבה פעמים בלב. להרבה אנשים סביבנו יש רצון טוב, אבל יש דברים שאף פעם לא יהיו אותו דבר. הסיטואציה שאת מתארת - העירוב של שני מאורעות כה שונים ברגשות שבהם הם מלווים - מוות, וחתונה, סוף והתחלה, אבדון ותקווה - בטח היה לא קל בלשון המעטה לעבור את התקופה הזו. שמחה לפגוש אותך כאן. אם יתחשק לך, נשמח אם גם תציגי את עצמך בשרשור ההכרות. סקאלי

 

[מ ש ג ע ת]

זה מוכר

אף פעם אין לי אומץ לכתוב בפורומים אבל הפורום הזה מעלה זכרונות במיוחד עכשיו כשאני וחבר שלי מדברים על חתונה וחושבת תמיד איזה מזל שיש משפחה תומכת ונראה שסבתא שלי תלווה אותי לחופה