בוקר טוב.. עץ המשאלות / יומן קריאה סיפור אגדה מודרני
מאת פוקנר. לא רק לילדים
05/12/2016
מאת: ויליאם פוקנר | איורים: ענבל אבן | הוצאת רימונים
סיפור מסע פנטסטי שמתכתב עם זרם התודעה הילדי, שנכתב במקור לילדים אבל בהחלט מיועד גם למבוגרים. במיוחד לאלו שאוהבים טקסטים עמוסים סימבוליות, מסרים נסתרים ורפרנסים מעולם הספרות.
אצא פה הכי מירי רגב, ואתוודה שלא קראתי שום דבר של פוקנר, סופר ומשורר אמריקני מוערך וזוכה פרס נובל לספרות, אבל הספר נראה, מתנהג ומריח כמו קלאסיקה. כנראה זה מה שגרם לבן ה12 שלי לא למצוא בו ענין. לאחרונה, הוא לא בתקופה של קלאסיקות.
הסיפור מתחיל כאשר מתעוררת דולצי בבוקר יום הולדתה ומגלה בחדרה ילד ג’ינג’י בשם מוריס -
“ילד מוזר בעל פנים רזות ומכוערות ושיער כל כך אדום עד שהאיר את החדר. הילד לבש חליפת קטיפה שחורה ונעל נעליים שמתחתן נגרבו גרביים אדומים, ועל כתפו היה תלוי ילקוט ענקי וריק”.
האם הילקוט ריק? בהמשך הוא יתגלה כילקוט פלאים שמזכיר תיק אחר של אומנת מפורסמת במיוחד.
מוריס שולף את דולצי הנדהמת מהמיטה בתואנה שביומולדת יכולים לקרות דברים מוזרים – “אם נכנסים למיטה ברגל שמאל והופכים את הכרית לפני שהולכים לישון – הכל יכול לקרות.”
ביחד הם יוצאים למסע שופע קסם עם חבריה, אחיה והמטפלת, כדי לחפש את ‘עץ המשאלות’. בדרך, כמו בכל אגדה טובה, מצטרף אליהם זקן מבולבל אך חכם שטוען בתוקף שהוא מכיר את העץ הנכסף ומנסה לכוון את החבורה.
נוכחותו הפלאית של מוריס הג’ינג’י גורמת לכל מה שאתה רוצה להופיע מיד – בין אם זה אוכל, רובה, שיניים תותבות ואפילו אריה. החפצים בעלי המשמעות הסימבולית מופיעים ומציפים נושאים שעניינו את הסופר בתחילת המאה הקודמת, אך רלוונטיים לימינו, כמו: אוכל בריא, תחושת בחילה כשמפריזים במתוקים, האם יש מטרה למלחמות, מקומה של הקדמה, מה קורה למי שמבקש משאלות רעות ועוד.
בתוך כך, לומדים בני החבורה וגם אנחנו הקוראים, על הומניות, חמלה, חברות, אנוכיות, ומעל לכל – יצר החיים ואהבה.
כפי שמסכם פרנסיס הקדוש אותו פגשו בסוף המסע: “…אנשים שדואגים להגן על יצורים חסרי אונים, לא יכולים שתהיינה להם משאלות אנוכיות”.
האיורים של ענבל אבן פשוט מרהיבים. האיור הצבעוני היחיד הוא על גבי הכריכה, אך גם בשחור לבן הם עומדים בגאון בזכות עצמם. הקומפוזיציות מעניינות, הדמויות חיוניות ונוגעות ללב, ולמרות הסגנון הריאליסטי שלהם מצליחים לייצר תחושה פנטסטית, ומתאימים לטקסט באופן מושלם.
קצת פיקנטריה לסיום: את הסיפור כתב פוקנר לוויקטוריה – בתה בת השמונה של המאהבת שלו, בתקווה שהאם תעזוב את בעלה ותינשא לו, וכך אכן היה.
http://saloona.co.il/greenmama/?p=1663?ref=activity
מאת פוקנר. לא רק לילדים
05/12/2016
מאת: ויליאם פוקנר | איורים: ענבל אבן | הוצאת רימונים
סיפור מסע פנטסטי שמתכתב עם זרם התודעה הילדי, שנכתב במקור לילדים אבל בהחלט מיועד גם למבוגרים. במיוחד לאלו שאוהבים טקסטים עמוסים סימבוליות, מסרים נסתרים ורפרנסים מעולם הספרות.
אצא פה הכי מירי רגב, ואתוודה שלא קראתי שום דבר של פוקנר, סופר ומשורר אמריקני מוערך וזוכה פרס נובל לספרות, אבל הספר נראה, מתנהג ומריח כמו קלאסיקה. כנראה זה מה שגרם לבן ה12 שלי לא למצוא בו ענין. לאחרונה, הוא לא בתקופה של קלאסיקות.
הסיפור מתחיל כאשר מתעוררת דולצי בבוקר יום הולדתה ומגלה בחדרה ילד ג’ינג’י בשם מוריס -
“ילד מוזר בעל פנים רזות ומכוערות ושיער כל כך אדום עד שהאיר את החדר. הילד לבש חליפת קטיפה שחורה ונעל נעליים שמתחתן נגרבו גרביים אדומים, ועל כתפו היה תלוי ילקוט ענקי וריק”.
האם הילקוט ריק? בהמשך הוא יתגלה כילקוט פלאים שמזכיר תיק אחר של אומנת מפורסמת במיוחד.
מוריס שולף את דולצי הנדהמת מהמיטה בתואנה שביומולדת יכולים לקרות דברים מוזרים – “אם נכנסים למיטה ברגל שמאל והופכים את הכרית לפני שהולכים לישון – הכל יכול לקרות.”
ביחד הם יוצאים למסע שופע קסם עם חבריה, אחיה והמטפלת, כדי לחפש את ‘עץ המשאלות’. בדרך, כמו בכל אגדה טובה, מצטרף אליהם זקן מבולבל אך חכם שטוען בתוקף שהוא מכיר את העץ הנכסף ומנסה לכוון את החבורה.
נוכחותו הפלאית של מוריס הג’ינג’י גורמת לכל מה שאתה רוצה להופיע מיד – בין אם זה אוכל, רובה, שיניים תותבות ואפילו אריה. החפצים בעלי המשמעות הסימבולית מופיעים ומציפים נושאים שעניינו את הסופר בתחילת המאה הקודמת, אך רלוונטיים לימינו, כמו: אוכל בריא, תחושת בחילה כשמפריזים במתוקים, האם יש מטרה למלחמות, מקומה של הקדמה, מה קורה למי שמבקש משאלות רעות ועוד.
בתוך כך, לומדים בני החבורה וגם אנחנו הקוראים, על הומניות, חמלה, חברות, אנוכיות, ומעל לכל – יצר החיים ואהבה.
כפי שמסכם פרנסיס הקדוש אותו פגשו בסוף המסע: “…אנשים שדואגים להגן על יצורים חסרי אונים, לא יכולים שתהיינה להם משאלות אנוכיות”.
האיורים של ענבל אבן פשוט מרהיבים. האיור הצבעוני היחיד הוא על גבי הכריכה, אך גם בשחור לבן הם עומדים בגאון בזכות עצמם. הקומפוזיציות מעניינות, הדמויות חיוניות ונוגעות ללב, ולמרות הסגנון הריאליסטי שלהם מצליחים לייצר תחושה פנטסטית, ומתאימים לטקסט באופן מושלם.
קצת פיקנטריה לסיום: את הסיפור כתב פוקנר לוויקטוריה – בתה בת השמונה של המאהבת שלו, בתקווה שהאם תעזוב את בעלה ותינשא לו, וכך אכן היה.
http://saloona.co.il/greenmama/?p=1663?ref=activity
