בוקר טוב מאיה יקרה..

[תרנגולת]

בוקר טוב מאיה יקרה..

איך מרגישה? מסתדרת עם תפקידך החדש? (או שמוקדם לדבר..?)

 

[הדבורה מאיה]

תרנגולת אדומת כרבולת.....

אני בסדר, לקחתי לי יום הברזה... והתפקיד החדש? את מצכוונת לעבודה אחרי שאשתחרר? טוב, נו, יש עוד קצת זמן. בעצם, יותר מידיי. אבל אני מחכה שהורי יחזרו, וגם יש לי עוד כמה דברים קטנים-גדולים ללבן באישפוז יום, עם הפסיכולוגית. כולם אומרים לי לחשוב לפני שאני עושה משהו.....הבעיה שאני חושבת על זה כבר המון זמן, רק עד עכשיו לא דיברתי דוגרי ואמרתי בפרוש שאני רוצה לעזוב. אז יש עוד קצת זמן... מה איתך? רוצה לשפוך קצת? אני פה. ויש לי אזניים גדולות, שיכולות גם רק להקשיב. תלוי בך. אוהבת הפרה

 

[תרנגולת]

לא רק להקשיב.. גם לשתף

אני מיואשת מעצמי. אני לא רוצה לצאת מזה.. מפחדת לעזוב את זה וחייבת להיות רזה. מאז שאני מצליחה להקיא בקלות.. אני פשוט מרשה לעצמי הרבה יותר ואת בטח מבינה מה אני אומרת לעצמי. נמאס לי מעצמי.. אני הולכת לביה``ס ומגעיל אותי לראות את ההשתקפויות שלי בחלונות.. אמא שלי אתמול העירה לי שהשמנתי.. ולא התכונה שאני שמנה או משהו. אבל העניין הגדול הוא שרואים את זה.. ואני לא יכולה עם זה. אני מרגישה לגמרי לא שפויה. אני לא מחוברת בכלל לעולם הזה בחוץ. יש רק אותי ואת האוכל. ואין כלום חוץ מזה. אז קודם צמתי והרזיתי, עכשיו אני מקאה ומשמינה. כדאי להתחיל לחפש מקומות אחרים בשבילך, לא..?

 

[תרנגולת]

רוצה לצ`וטט?

 

[הדבורה מאיה]

בסדר, רק תדריכי אותי איך...

אני בורה בדברים האלו... אתמול למדתי לצוטט באי.סי.קיו, ואני גאה בעצמי. אשמח ללמוד, ואם אוכל לעזור במשהו....ובאתי על שכרי. הפרה

 

[תרנגולת]

ממ.. טוב

את פותחת חלון חדש של האקספלורר. נכנסת לתפוז. לוחצת איפה שכתוב צ`ט. לוחצת איפה שכתוב כניסה לצ`אט. איפה שיש שורת שיחה את מקלידה את הכינוי שאת רוצה להכנס בו. אז זה נכנס לצ`אט- תחפשי בצד חדר שנקרא: ב.אכילה אני אהיה שם

 

[הדבורה מאיה]

תרנגולת

אני מבינה אותך, יותר ממה שאת חושבת. הפחד הזה, שזה כבר חלק ממני, חלק מאישיותי....ומה יהיה אם זה יעלם. ומכאן בא הפחד לעזוב. רק אל תתיאשי לנו. זה לא יוביל לא אותך ואל את אף אחד אחר בכיוון הנכון. נמאס לך? תנסי לחשוב על ההרגשה של אחרי, ההקאות והמועקה הזו, לפני שאת אוכלת. וגם אני שונאת לרות את עצמי במראות או חלונות. זה עושה לי רע - אז אני פשוט מסובבת את הראש ולא מסתכלת. אני זוכרת שפעם חזרתי מאיזה אישפוז, ועברתי במחסן בגדים. אחת הזקנות שם אמרה לי משהו בנוסח: ``מאיה, את נראית טוב. השמנת.`` את מתארת לעצמך איפה רציתי להיות באואתו רגע. כמעט עקרתי את הבלטות וחפרתי לי בור, מקלט מבודד מהעולם מסביב שלא מבין. אבל היא אמרה את זה מתוך כוונה טובה. ואני שמתי מסכה של חיוך על הפנים (טוב, אני מודה - היא הייתה קצת מעוותת..) ואמרתי לה תודה. והלכתי משם. אני מתכוונת להגיד, שהעולם בחוץ לא רואה את הדברים כמונו, ולא מבין את הרגשות האלה. ועלינו ללמוד לקבל את זה. ומזל שיש את הפורום הזה, בו אפשר לשפוך הכל, ובניגוד למקומות אחרים - כאן כן יבינו. אז נצלי את זה. ההרגשה שאת לא שפוייה, לא מחוברת...אולי יהיה לך יותר קל לראות את זה כמחלה. מחלה שיושבת עלייך, אבל היא לא חלק ממך. את כן שפויה, ויש בך המון דברים טובים. ויש את המחלה, שנגדה צריך להילחם...מה לעשות. לגבי - אל תדאגי אני אהיה בסדר. נמצא כבר משהו. אני פשוט לא חושבת שיסכימו לקבל אותי במרפאה כלשהי אם שיחררתי את עצמי בניגוד להמלצה. צריך לחשוב ולראות מה יהיה. אוהבת אותך, עם או בלי המחלה. ועוד דבר - אומרים שאלוהים מטיל את הקשיים דווקא על אלו שהוא מאמין שיוכלו לעמוד בהם.....לא שאני מאמינה או משהו, אבל זו דרך מעניינת להסתכל על הדברים.

 

[תרנגולת]

אני יודעת..

קיבלתי את זה מזמן- שאף אחד לא מבין. אבל קשה לי עם זה.. כי כבר ניתקתי את עצמי מכולם בגלל זה. בחיי שאני חיה רק את האוכל- כל שניה. אני כבר לא לומדת- לא מתפקדת ואין לי חשק ורצון לעשות כלום חוץ מאוכל. גם לזה אין לי חשק (כשאני אוכלת כמובן.. אני קצת מותשת מזה)- אבל זה קיים כל שנייה.. אני גם מסובבת את הראש- ואז מגיעים לדלת (מזכוכית) וחייבים להסתכל. מראות יש בכל מקום. בא לי לצרוח ``אני שמנה`` ולקלל את עצמי.. ולהפסיק לשמור בבטן.. אבל אסור לי.. אני לא מצפה שיבינו, אבל קשה לי עם זה. שאני לבד עם האוכל- ואני לא יכולה לדבר.. ואני ``משוגעת`` , ואם רק היו יודעים מה אני עושה- היו אומרים לי את זה.. איך היא לא חלק ממני אם זה כל שניה איתי?! זה אני וזה הראש שלי, וההרגשה שלי.. אם זה לא אני- אז אני לגמרי כלום. כי זה כל מה שיש.. אני לא רוצה להלחם בהפרעה הזאת.. אני רוצה להכנע לה ולא לדעת שזה מה שאני עושה.. .. אוהבת אותך גם תודה מאיה.