תראי, מכיוון שזה שנוי במחלוקת אצלי
כל עניין הגלגולים, אני חשובת שאת ואני, בהיותנו בערך באותה קבוצת גיל, אני מעריכה,
גדלנו על טלוויזיה בריטית משובחת שהייתה בעיקר ספרותית והיסטורית, ולכן אנגליה נכנסה כבר לזיכרונות שלנו.
עד כדי כך שהצוקים שעליהם רכב פולדארק או הרחובות שבהם הסתובבו אנשי "על אדונים ומשרתים" ומי לא כבר ידידותיים לנו.
זה ההסבר הרציונלי היחיד שיש לי למה אני מסתובבת בלונדון כאילו נולדתי בה.
זה התמזג כנראה ונטמע בזיכרונות שלנו מהבית.
אבל תהרגי אותי אם אני מבינה מאיפה אני בטוחה שהייתי בקוזה נוסטרה, ועוד בהארד קור,
ולמה אני משוכנעת שהייתי פיראטית בלב ים, או חייתי בדרום העמוק של ארה"ב בשנות החמישים של הגזענות ומרטין לותר קינג.
אולי גם זה בגלל הטלוויזיה וההתמכרות שלי לסרטים?