בבית האחרון
סיד הילד מזמין את הילדה לחדר עם "מנגינות", על מנת שישחקו אתן ו"יפעילו" אותן, כפי שמפעילים שעון ממוכן (על קפיצים). מדובר לכאורה על משחק ילדים, אך יש כאן אלמנט נוסף, כאוטי, שכמאזינים מבוגרים אנו ערים לו. הפסיכדליה דחתה את הרציונליות של עולם המבוגרים, בפני האי-רציונליות והתמימות לכאורה, של עולם הילדים. לטעמם, דביקות בתמימות הילדותית תציל את העולם מהרוע והאכזריות שפשטו בו, ושהם תולדה של הבגרות. שיריו של סיד נופלים בהחלט בקטגוריה הזו. אבל, אצל סיד התמימות הילדותית טומנת בחובה את אותו פחד, רוע. כך, הקקפוניה שאנו שומעים בסוף השיר - צלילים ללא סדר, מגובבים זה על גבי זה, וגם בפני עצמם נשמעים מפחידים וחסרי פשר ("הברווז המשוגע"), מעידה לא רק על משחקי ילדות תמימים, אלא גם על הכאוס שנמצא בתוך הנפש עצמה, שהילדות לא יכולה לכסות עליו. זוכרים את הציור הזה של סיד? הוא צייר אותו כשהיה עוד נער. הציור מראה אם ושני ילדים, בן ובת, כשהם מוקפים אריות בזירה. ישנם כאן הרבה דברים: שני הילדים לכאורה יצאו עם אמם ליום-בילוי בקרקס, יום כיף. אבל הכיף הפך לסיוט. הציור רומז, כמובן, לגלדיאטורים ושאר המסכנים (עבדים, מיעוטים, יהודים ונוצרים) שנשלחו לזירה להאבק באריות, בעוד הרומאים מביטים בהם בשעשוע. היינו, יש כאן אלמנט ברור של אלימות ומוות, האופפים את האם וילדיה הרכים. כמו בשיריו של סיד, יש כאן הן את התמימות והמשחק של הילדות, והן פחד ואלימות.