אצלי
אני חושבת שאני טיפוס חסכן. היחס שלי לכסף הוא כמשהו שמשמש אותי. ברור שאני רוצה עוד ממנו. אבל לא חושבתש אני רוצה עוד כדי להיות במעמד גבוה יותר, אלא כדי שאני אוכל להשתמש בו יותר. אני מוציאה על מה שצריך. כשיש. לפעמים מרשה לעצמי לצאת מהמסגרת, אבל לא באופן שגרתי, סתם בשביל הכיף. בתקופות חסרות הכנסה (כמו עכשו) אני מודעת לזה ומקמצת ממש. וזה קשה לי למען האמת, קשה להרגיש שאני רק גורעת ממה שיש ולא מוסיפה לזה. מרגישה קצת חסרת בטחון בגלל זה. אולי כי אני לא יודעת מתי זה יתהפך וישתנה ומתי אני אתחיל לעבוד מסודר ולא רק בדברים מזדמנים. אני משתדלת לחסוך בצד כדי שיהיה לעת הצורך. מה שהתגלה השנה כהצלה בשבילי. כי אם לא היה לי כסף בצד לא הייתי יכולה גם לקחת לי קצת חופש להתאושש וגם לשלם על הטיפול. וזה שיש לי מאפשר לי איזו אנחת רווחה. אני לא רוצה לגמור את הכסף הזה שיש לי בצד, אבל מזכירה לעצמי שבידיוק בשביל זה חוסכים - לעת הצורך. ועכשו זו עת צורך. בסך הכל אני בסדר עם כסף, אני לרוב לא מרגישה שהוא אוייב שלי, אלא באמת משהו שמשמש אותי. נראה לי שזה משהו שלמדתי בבית. ההורים שלי כמעט אף פעם לא במינוס. וכשזה קורה בגלל משהו חד פעמי,תמיד זה מכוסה במהרה. תמיד הרגשתי שיש לי קרקע מוצקה ליפול עליה (וגם עכשו אפיל, יש לי גב אם יהיה לי קשה כלכלית). תמיד היה כסף בשביל מה שהיה צריך, וגם דברים שחורגים מזה, אבל לא הוצאות מופרזות סתם באופן רגיל. לפחות יש משהו אחד שאני בסדר איתו באופן עקרוני. (למרות שעכשו הוא דוקא מדאיג אותי, או שאולי זה לא הוא, אלא היכולת שלי לעבוד באופן כללי. מפחדת שהיא אבדה, אחרי החופש הענק שלקחתי. מפחדת להתחייב למשהו, מפחדת שלא אצליח להתמיד, להכשל, לעזוב, מפחדת מהצורך לקום כל בוקר ולעבוד מספר מסויים של שעות).
והגיג הבוקר שלי עוסק היום בכסססססף. כסף. אתמול, בפגישה קבוצתית שהייתי בה, דיברו על הרגלי הצריכה שלנו. על הקניות בסופר. על קניות בכלל. ועל הפנטזיות שעולות לנו - כשיוצאים לקניות. אז איך אתם עם כסף? איזה מן טיפוס אתם - בזבזן, חסכן, קמצן? זה מתחבר לאישיות שלכם בצורה מסויימת? בעקבות שינוי שעברתם, גיליתם שגם הרגלי הצריכה שלכם השתנו?
