אז בבקשה סיפור מהחיים על האנשים האלה
לפני שנים התאלמן חבר יקר שלי מאשתו, אשה דתיה נפלאה. חברתה הטובה שמרה על קשר עם בתם ובאה אליהם לעתים קרובות ולאט לאט נרקם קשר בינה לחברי עד שנישאו והולידו עוד שלושה ילדים.
לאותה אשה היתה אחות מחוגי המתנחלים הפנאטיים שגרה בגוש קטיף וחברי נסע לשם עם משפחתו לעתים קרובות, למרות שהיה חילוני שמאלני מוצהר. כשחזרו מהביקור האחרון שלהם שם, ממש ערב ההתנתקות, נורו שניהם מהמארב ונרצחו.
הילדים גדלו ויום אחד הוזמנתי לחתונת הבן, צעיר הילדים. מכיוון שכל משפחת חברי נפטרה, ללא צאצאים, החלטתי להשתתף בחתונה בשם האבא, כדי לא להשאיר אותו ללא יצוג.
הרבה מהמשתתפים הכירו אותי וידעו מה דעותי כי כשהוזמנתי לשאת דברים לזכר חברי באזכרה בתום השלושים, נדמה לי, הבעתי תרעומת על כך שניכסו אותו לעצמם והציגו אותו כאילו נעשה בשנותיו האחרונות אחד מהם. בחתונה ניגשה אלי אשה - שהתבררה כאותה אחות מגוש קטיף - שדיברה על הא ועל דא והזכירה משהו שקרה "אחרי האסון". משהו לא הסתדר לי בסיפור ושאלתי אותה, "את מתכוונת אחרי הרצח?" והיא ענתה "לא, האסון זה הגירוש מגוש קטיף!"
הסתכלתי עליה רגע כלא מאמין למשמע אוזני, סובבתי אליה את הגב והלכתי בלי להגיד אף מילה.