עד השמים וחזרה
New member
בוקר טוב אליהו...
כמה קשה ההתעוררות הזאת. לפקוח את העיניים למציאות חדשה. מציאות בה נדמה שכולם התקדמו ב-3.5 שנים האחרונות ואני... אני נשארתי תקועה. נדמה שכולם התחתנו, ילדו, בדרך ל... ואני - אני יושבת פה מוקפת פה בארגזים שלך שמחכים שתבוא לקחת אותם. כבר חודש וחצי מאז שהלכת. חודש וחצי שאתה הבאת אותנו אליו. אתה החלטת שאתה לא רוצה ילדים. וזהו. מוותר עלי, עלינו, על האהבה, מנפץ את התקוות, החלומות, אורז קצת בגדים והולך. לפי הספר חוויתי את הכאב. בהתחלה הרגשתי שעולמי חרב עלי. שאין טעם לקום בבוקר. בכיתי עד טיפת הנוזלים האחרונה שנשארה בי. לא הבנתי מה קורה בכלל. הרי הגיונית לא נתפס שבבוקר היית ואחרי הצהריים אתה כבר לא. הרי המגבת שלך עוד לא הספיקה להתייבש אז איך זה יכול להיות... ורק חיכיתי שתחזור. ניתחתי אותך ואת צעדיך באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע. חיפשתי תשובות בחוץ. קיוותי שאולי מישהו יוכל להסביר לי. להבטיח שלא תוותר. שתחזור. כשהכאב התחיל להשפיע עליך ואיתו התחילו הטלפונים עם הבכי, הסמסים העצובים - חשבתי שהנה, לא עוד הרבה אתה תעמוד פה בדלת ותצהיר שהתחרטת. שהזמן גרם לך להבין ושאתה רוצה להתחתן ולעשות לי 10 ילדים אם לא יותר. אבל המציאות יותר חזקה מהכל ואתה בחרת להמשיך להתקשר, לבכות, להגיד כמה אתה אוהב אבל... תמיד היה שם אבל. בשלב השני החלטתי אסטרטגית. החלטתי שהדרך היחידה להחזיר אותך תהיה אם אתן לך לטעום לגמרי, עד הסוף, את טעם החיים בלעדי. עצרתי את עצמי בכוח לא להתקשר. לא לענות לך. אסטרטגיה או לא אסטרטגיה? עכשיו אני בשלב השלישי. שלב ההתעוררות. משהו בעובדה שההתקדמות חלה אצל כולם ולא אצלי העיף אותי לאלף כיוונים, ובעיקר - לכעס. כועסת. אם ידעת שלא תנצח את השדים שלך, שתבחר בבריחה במקום בהתמודדות - אז מה לעזאזל עשית פה 3.5 שנים? למה הבטחת את כל מה שהבטחת והצהרת את כל מה שהצהרת? למה גרמת לי להאמין לך, לבטוח בך, למה נתת לי לדמיין דימיונות, לתכנן תוכניות, לחלום חלומות, למה אם אתה באמת אוהב כמו שאתה אומר - אתה לא נכנס בעובי הקורה בשדים ובפחדים שלך? למה אתה לא פה??? החיים לא אותו דבר בלעדיך. הבוקר מתחיל עצוב. חסר לי המגע שלך, הליטוף שלך, הבוקר טוב שלך. חסרה לי המהות שלך. חסר לי אותך. משהו בהתעוררות שלי עשה לי את המקום שלי יותר שלם. יודעת שלא יכולתי להגיד או לעשות יותר ממה שעשיתי. לוותר על הזכות להיות אמא בשבילך, אני לא חושבת שאני אסלח לי. אתה יודע מה - בטוחה שגם אתה. המחווה ההירואית שלך שבה אתה משחרר אותי כי אתה לא יכול לתת לי את מה שרוצה וצריכה, כי מגיע לי יותר, כבר לא קונה אותה יותר. אם כבר מדברים על מחוות הירואיות - אתה יודע בדיוק מה היית צריך לעשות... אז אם אתה באמת חושב שיש חיים אחרי, חיים טובים אחרי, אם אתה באמת בוחר בבריחה מעצמך, אם אתה באמת מרגיש שעשית את ההחלטה הנכונה - אז אני גם מוותרת. עייפה מאבלים, עייפה מאולי, עייפה מהאמצע. עייפה מלהילחם עבורך את המלחמות שלך. הדברים שלך ארוזים ובתוכם כל החלומות שלי. תבוא לקחת אותם כדי שלא אצטרך להיתקל בהם ביותר. תבוא לקחת כדי שלא אצטרך להיתקל בחוסר שלך יותר. תבוא לקחת כדי שאוכל להתעורר! כותבת לך פה כי יודעת שאתה לא תקרא. כותבת לך פה כי צריכה לפרוק. כותבת לך פה כי משהו במילה הכתובה - גורם לדברים להיות יותר מוחשיים...
כמה קשה ההתעוררות הזאת. לפקוח את העיניים למציאות חדשה. מציאות בה נדמה שכולם התקדמו ב-3.5 שנים האחרונות ואני... אני נשארתי תקועה. נדמה שכולם התחתנו, ילדו, בדרך ל... ואני - אני יושבת פה מוקפת פה בארגזים שלך שמחכים שתבוא לקחת אותם. כבר חודש וחצי מאז שהלכת. חודש וחצי שאתה הבאת אותנו אליו. אתה החלטת שאתה לא רוצה ילדים. וזהו. מוותר עלי, עלינו, על האהבה, מנפץ את התקוות, החלומות, אורז קצת בגדים והולך. לפי הספר חוויתי את הכאב. בהתחלה הרגשתי שעולמי חרב עלי. שאין טעם לקום בבוקר. בכיתי עד טיפת הנוזלים האחרונה שנשארה בי. לא הבנתי מה קורה בכלל. הרי הגיונית לא נתפס שבבוקר היית ואחרי הצהריים אתה כבר לא. הרי המגבת שלך עוד לא הספיקה להתייבש אז איך זה יכול להיות... ורק חיכיתי שתחזור. ניתחתי אותך ואת צעדיך באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע. חיפשתי תשובות בחוץ. קיוותי שאולי מישהו יוכל להסביר לי. להבטיח שלא תוותר. שתחזור. כשהכאב התחיל להשפיע עליך ואיתו התחילו הטלפונים עם הבכי, הסמסים העצובים - חשבתי שהנה, לא עוד הרבה אתה תעמוד פה בדלת ותצהיר שהתחרטת. שהזמן גרם לך להבין ושאתה רוצה להתחתן ולעשות לי 10 ילדים אם לא יותר. אבל המציאות יותר חזקה מהכל ואתה בחרת להמשיך להתקשר, לבכות, להגיד כמה אתה אוהב אבל... תמיד היה שם אבל. בשלב השני החלטתי אסטרטגית. החלטתי שהדרך היחידה להחזיר אותך תהיה אם אתן לך לטעום לגמרי, עד הסוף, את טעם החיים בלעדי. עצרתי את עצמי בכוח לא להתקשר. לא לענות לך. אסטרטגיה או לא אסטרטגיה? עכשיו אני בשלב השלישי. שלב ההתעוררות. משהו בעובדה שההתקדמות חלה אצל כולם ולא אצלי העיף אותי לאלף כיוונים, ובעיקר - לכעס. כועסת. אם ידעת שלא תנצח את השדים שלך, שתבחר בבריחה במקום בהתמודדות - אז מה לעזאזל עשית פה 3.5 שנים? למה הבטחת את כל מה שהבטחת והצהרת את כל מה שהצהרת? למה גרמת לי להאמין לך, לבטוח בך, למה נתת לי לדמיין דימיונות, לתכנן תוכניות, לחלום חלומות, למה אם אתה באמת אוהב כמו שאתה אומר - אתה לא נכנס בעובי הקורה בשדים ובפחדים שלך? למה אתה לא פה??? החיים לא אותו דבר בלעדיך. הבוקר מתחיל עצוב. חסר לי המגע שלך, הליטוף שלך, הבוקר טוב שלך. חסרה לי המהות שלך. חסר לי אותך. משהו בהתעוררות שלי עשה לי את המקום שלי יותר שלם. יודעת שלא יכולתי להגיד או לעשות יותר ממה שעשיתי. לוותר על הזכות להיות אמא בשבילך, אני לא חושבת שאני אסלח לי. אתה יודע מה - בטוחה שגם אתה. המחווה ההירואית שלך שבה אתה משחרר אותי כי אתה לא יכול לתת לי את מה שרוצה וצריכה, כי מגיע לי יותר, כבר לא קונה אותה יותר. אם כבר מדברים על מחוות הירואיות - אתה יודע בדיוק מה היית צריך לעשות... אז אם אתה באמת חושב שיש חיים אחרי, חיים טובים אחרי, אם אתה באמת בוחר בבריחה מעצמך, אם אתה באמת מרגיש שעשית את ההחלטה הנכונה - אז אני גם מוותרת. עייפה מאבלים, עייפה מאולי, עייפה מהאמצע. עייפה מלהילחם עבורך את המלחמות שלך. הדברים שלך ארוזים ובתוכם כל החלומות שלי. תבוא לקחת אותם כדי שלא אצטרך להיתקל בהם ביותר. תבוא לקחת כדי שלא אצטרך להיתקל בחוסר שלך יותר. תבוא לקחת כדי שאוכל להתעורר! כותבת לך פה כי יודעת שאתה לא תקרא. כותבת לך פה כי צריכה לפרוק. כותבת לך פה כי משהו במילה הכתובה - גורם לדברים להיות יותר מוחשיים...