כלנית חיננית
New member
בוקר זה זמן רע
כי לא מתעוררים, כי מתעוררים ולוקח זמן להתחיל לשנע את המערכות, כי אי אפשר לצאת מהבית בלי לאכול משהו אבל אם אני אוכלת משהו לרוב אני מוצאת את עצמי חזרה במיטה עם כאבי בטן, בחילות וסחרחורות, כי לוקח לי זמן להתאושש ולהיות מסוגלת לעשות משהו עם עצמי.
צהריים זה זמן רע - כי אם אני עובדת באותו יום אני גמורה לגמרי אחרי העבודה, ואז אני חוזרת ולוקח לי נצח להתאושש, להתקרר לטמפרטורה סבירה, לנוח. כי אז אני רעבה ולמי יש כוח להכין משהו, כי אם אני אלך להכין משהו זה יגמור אותי ואם אני לא אלך להכין משהו אני אגמר סתם כך. ואם אני לא עובדת באותו יום אז רק המחשבה מכל מה שיש לי לעשות פשוט מציפה אותי, והלחץ עושה את שלו ואני מתחילה להתעסק בדברים אחרים כדי לא לגעת בנקודה הכואבת שבה יושב הלחץ וזה מרגיע אלא ש..
ערב. ערב זה באמת זמן רע. פתאום את קולטת שעבר יום שלם ולא עשית כלום, והשעון מתקתק והזמן עובר, ועוד יום עומד להימחק מהלוח לנצח, ושוב לא עשיתי כלום. בשלב הזה אני כבר עייפה מכל היום ואני כבר לא מסוגלת לחשוב על שומדבר מלבד השינה שתכף תגיע.
ואז מגיע הלילה. לרוב אני ישנה. לאחרונה גם זה לא ממש. להתרכז בדברים חשובים זה באמת בלתי אפשרי אז אני מנסה לעשות את כל השאר. כל שאר החובות והדברים שאני צריכה לארגן ולכתוב וכל הנתונים שאני צריכה להקליד ושאר ירקות. אלא שאז אני באמת כבר עייפה, וגם הראש כבר כבד וכואב, והלחץ הזה שמא באמת יעבור היום הזה ולא עשיתי כלום כואב ברקות.
ואני פשוט חייבת לסיים עבודות ללימודים. חייבת חייבת חייבת.
על עבודה אחת קיבלתי דחייה. על העבודה השניה אני לא מעיזה. אני מפחדת שאם אקבל דחייה לעולם לא אושיב את עצמי באמת לכתוב אותה.
ויש לי רק עד יום שישי. שבעה עמודים. וכתבתי רק אחד, וגם הוא כתוב רע.
ורק שתיגמר התקופה הזו כבר, של כל העבודות והמבחנים. והקיץ. והחום.
כי לא מתעוררים, כי מתעוררים ולוקח זמן להתחיל לשנע את המערכות, כי אי אפשר לצאת מהבית בלי לאכול משהו אבל אם אני אוכלת משהו לרוב אני מוצאת את עצמי חזרה במיטה עם כאבי בטן, בחילות וסחרחורות, כי לוקח לי זמן להתאושש ולהיות מסוגלת לעשות משהו עם עצמי.
צהריים זה זמן רע - כי אם אני עובדת באותו יום אני גמורה לגמרי אחרי העבודה, ואז אני חוזרת ולוקח לי נצח להתאושש, להתקרר לטמפרטורה סבירה, לנוח. כי אז אני רעבה ולמי יש כוח להכין משהו, כי אם אני אלך להכין משהו זה יגמור אותי ואם אני לא אלך להכין משהו אני אגמר סתם כך. ואם אני לא עובדת באותו יום אז רק המחשבה מכל מה שיש לי לעשות פשוט מציפה אותי, והלחץ עושה את שלו ואני מתחילה להתעסק בדברים אחרים כדי לא לגעת בנקודה הכואבת שבה יושב הלחץ וזה מרגיע אלא ש..
ערב. ערב זה באמת זמן רע. פתאום את קולטת שעבר יום שלם ולא עשית כלום, והשעון מתקתק והזמן עובר, ועוד יום עומד להימחק מהלוח לנצח, ושוב לא עשיתי כלום. בשלב הזה אני כבר עייפה מכל היום ואני כבר לא מסוגלת לחשוב על שומדבר מלבד השינה שתכף תגיע.
ואז מגיע הלילה. לרוב אני ישנה. לאחרונה גם זה לא ממש. להתרכז בדברים חשובים זה באמת בלתי אפשרי אז אני מנסה לעשות את כל השאר. כל שאר החובות והדברים שאני צריכה לארגן ולכתוב וכל הנתונים שאני צריכה להקליד ושאר ירקות. אלא שאז אני באמת כבר עייפה, וגם הראש כבר כבד וכואב, והלחץ הזה שמא באמת יעבור היום הזה ולא עשיתי כלום כואב ברקות.
ואני פשוט חייבת לסיים עבודות ללימודים. חייבת חייבת חייבת.
על עבודה אחת קיבלתי דחייה. על העבודה השניה אני לא מעיזה. אני מפחדת שאם אקבל דחייה לעולם לא אושיב את עצמי באמת לכתוב אותה.
ויש לי רק עד יום שישי. שבעה עמודים. וכתבתי רק אחד, וגם הוא כתוב רע.
ורק שתיגמר התקופה הזו כבר, של כל העבודות והמבחנים. והקיץ. והחום.
