בוקר אור

מוגג

New member
בוקר אור

בעודי עובד על אופרת הרוק החדשה שלי נתקלתי במשהו שגרם לי להיעצר ולהזדקק גם לחפיפה (כידוע, על היצירות שלי, שהן בדרך כלל חד פעמיות ומבוצעות במונו בפני קהל חד מספרי, אני עובד במקלחת.. והן מאמינות לי). שוררתי איזו שורה שהלכה בערך כך "קום עור, לחפש חלומותיך" ואז נבלם פי בחריקה - "עוּר"? אניודע שיש "עורה עורה אוריה" ו"עורי עור עורי עור" אבל מה העבר והעתיד? היש ציוויים ללא עבר וללא עתיד? (במילון מופיע עֵר כהווה של בנין קל והעבר עָר אבל מעולם לא שמעתי על שימוש בבנין זה "ערתי בבוקר") ואז ראיתי שגם בנפעל אני מסתבך נֵעור משנתו? מדועה בצירה? מי יאיר את עיניי כדי שאוכל לישון בשקט ולהרעיש במקלחת? -=-=-=-=-=-=-=
 

גנגי

New member
בשביל זה אני צריכה לחזור מההליכה?!

נו, טוב, אם כבר חזרתי, קודם כל ניסיתי לשורר גם אני את האופרה שלך, ואכן גיליתי שבמקלחת שומעים "עוּר" ואתה הרי כבר יודע שאין לזה עתיד...
יש פעלים בעברית שאין להם עבר, ויש פועלים בישראל שאין להם עתיד. נגיד שאני אגיד "נגיד". אז מילא אם היגדתי את זה, מה שלא עשיתי, כמובן, כי רק ילדים אומרים ככה, אבל הרי אני גם לא מַגִּידָה את זה. לפחות לא כפועל. לפחות לא בעברית עכשווית (זכור שאני סינכרונית). ומה שאני מנסה לומר זה שלא לכל צורת פועל יש כל הזמנים, ולא בכל זמן יש לכל פועל כל הזמנים. בַּהווה, למשל, אין ל-נ.ג.ד. בבניין קל צורת הווה.
אבל נחזור לשאלתך. בעניין "עור" בציווי - ברור שהצורה היא צורה של בניין קל, וברור שאין לנו כל פועל מתאים לזה בבניין קל. לא עַרְתִּי הבוקר, ולא אָעוּר מחר. ובעניין צורת הבינוני - עֵר - היא אינה משמשת אלא כ"פועל מצב", כלומר, תפקידה אינו פּועֳלִי כלל. לעומת זאת, כולנו נגיד, אינסטינקטיבית, ש"עוּר" הוא הציווי של נֵעוֹר. וגם אם שאול ברקלי, הכוהן הגדול של לוח הפעלים העברי, ממש לא יסכים עם הקביעה הזאת, העברית המודרנית נוהגת כך. (הבנת למה תמיד אני מתייחסת לסינכרוני? על פי ברקלי הציווי של "נעור" הוא "הֵעוֹר"... שמעת פעם מישהו משתמש בצורה כזאת? אפילו בספרות לא סביר שתמצא אותה.) אותה תופעה קיימת בשורש מגזרה אחרת לגמרי - נ.ג.ש.: אנחנו אומרים "ניגש", גם בעבר וגם בבינוני, בדיוק כמו בבניין נפעל (נישא, ניטע, ניתן) ושלא כמו בבניין קל (נסע, נתן, נבע...) אבל בעתיד ובציווי פתאום הבניין הוא קל: "ייגש", "גש" (כמו - ייסע, סע, ולא כמו - יינטע, יינשא, הינשא...). עירוב של שני בניינים קיים בעברית, ולא מהיום (אופס, פתאום אני מערבבת דברים ברוח דיאכרונית... ~מתעשתת ומפסיקה מייד~). אבל בזה לא תניח לזה, נכון? שאלת גם למה "נֵעור" בצירה. ואני אומרת: נו, באמת... נִצּוֹד, נִדּוֹן, נִמּוֹל, נִזּוֹן - כולם בדגש אחרי ה-נ' של בניין נפעל. זה חריג, כי גזרת ע"ו וע"ע מאופיינות בתנועה גדולה בתחיליות שלהן. ואמנם תנועה קטנה + דגש בעיצור שאחריה = תנועה גדולה (מבחינה ערכית), אבל עדיין נשאלת השאלה מניין הדגש שם, ועל זה אין לי תשובה (ולא רק לי, מסתבר). עקרונית צריכה להיות שם תנועה גדולה, ו"נֵעור" עונה דווקא יפה מאוד על הדרישה הגזרתית, למרות שברור לגמרי שהצירה שם הוא "תשלום דגש", הגדלת התנועה כפיצוי על אי היכולת להכפיל עיצור גרוני. כולי תקווה שכל קושיותיך נפתרו. עכשיו אתה יכול לשוב למקלחת ולזמר "עורה-עורה-עוריה" בקולי קולות או ב-א', כטוב בעיניך, ולישון בשקט.
*הערה חשובה: בתצוגה המקדימה שמתי לב שכל הקמצים שכתבתי הופיעו כפתח. זה כבר קרה לי בעבר, ו...התרגזנו!!! אבל אם זה קורה, אני מסירה מעליי את כל האחריות. תזכרו את זה ואל תבואו בטענות.
 

גנגי

New member
בשביל זה אני צריכה לחזור מההליכה?!

נו, טוב, אם כבר חזרתי, קודם כל ניסיתי לשורר גם אני את האופרה שלך, ואכן גיליתי שבמקלחת שומעים "עוּר" ואתה הרי כבר יודע שאין לזה עתיד...
יש פעלים בעברית שאין להם עבר, ויש פועלים בישראל שאין להם עתיד. נגיד שאני אגיד "נגיד". אז מילא אם היגדתי את זה, מה שלא עשיתי, כמובן, כי רק ילדים אומרים ככה, אבל הרי אני גם לא מַגִּידָה את זה. לפחות לא כפועל. לפחות לא בעברית עכשווית (זכור שאני סינכרונית). ומה שאני מנסה לומר זה שלא לכל צורת פועל יש כל הזמנים, ולא בכל זמן יש לכל פועל כל הזמנים. בַּהווה, למשל, אין ל-נ.ג.ד. בבניין קל צורת הווה.
אבל נחזור לשאלתך. בעניין "עור" בציווי - ברור שהצורה היא צורה של בניין קל, וברור שאין לנו כל פועל מתאים לזה בבניין קל. לא עַרְתִּי הבוקר, ולא אָעוּר מחר. ובעניין צורת הבינוני - עֵר - היא אינה משמשת אלא כ"פועל מצב", כלומר, תפקידה אינו פּועֳלִי כלל. לעומת זאת, כולנו נגיד, אינסטינקטיבית, ש"עוּר" הוא הציווי של נֵעוֹר. וגם אם שאול ברקלי, הכוהן הגדול של לוח הפעלים העברי, ממש לא יסכים עם הקביעה הזאת, העברית המודרנית נוהגת כך. (הבנת למה תמיד אני מתייחסת לסינכרוני? על פי ברקלי הציווי של "נעור" הוא "הֵעוֹר"... שמעת פעם מישהו משתמש בצורה כזאת? אפילו בספרות לא סביר שתמצא אותה.) אותה תופעה קיימת בשורש מגזרה אחרת לגמרי - נ.ג.ש.: אנחנו אומרים "ניגש", גם בעבר וגם בבינוני, בדיוק כמו בבניין נפעל (נישא, ניטע, ניתן) ושלא כמו בבניין קל (נסע, נתן, נבע...) אבל בעתיד ובציווי פתאום הבניין הוא קל: "ייגש", "גש" (כמו - ייסע, סע, ולא כמו - יינטע, יינשא, הינשא...). עירוב של שני בניינים קיים בעברית, ולא מהיום (אופס, פתאום אני מערבבת דברים ברוח דיאכרונית... ~מתעשתת ומפסיקה מייד~). אבל בזה לא תניח לזה, נכון? שאלת גם למה "נֵעור" בצירה. ואני אומרת: נו, באמת... נִצּוֹד, נִדּוֹן, נִמּוֹל, נִזּוֹן - כולם בדגש אחרי ה-נ' של בניין נפעל. זה חריג, כי גזרת ע"ו וע"ע מאופיינות בתנועה גדולה בתחיליות שלהן. ואמנם תנועה קטנה + דגש בעיצור שאחריה = תנועה גדולה (מבחינה ערכית), אבל עדיין נשאלת השאלה מניין הדגש שם, ועל זה אין לי תשובה (ולא רק לי, מסתבר). עקרונית צריכה להיות שם תנועה גדולה, ו"נֵעור" עונה דווקא יפה מאוד על הדרישה הגזרתית, למרות שברור לגמרי שהצירה שם הוא "תשלום דגש", הגדלת התנועה כפיצוי על אי היכולת להכפיל עיצור גרוני. כולי תקווה שכל קושיותיך נפתרו. עכשיו אתה יכול לשוב למקלחת ולזמר "עורה-עורה-עוריה" בקולי קולות או ב-א', כטוב בעיניך, ולישון בשקט.
*הערה חשובה: בתצוגה המקדימה שמתי לב שכל הקמצים שכתבתי הופיעו כפתח. זה כבר קרה לי בעבר, ו...התרגזנו!!! אבל אם זה קורה, אני מסירה מעליי את כל האחריות. תזכרו את זה ואל תבואו בטענות.
 

גנגי

New member
נו...וזה באמת קרה.../images/Emo5.gif

ידעתי. צ"ל "אעור" בקמץ מתחת ל-א. אבל למי אכפת, הרי אין מילה כזאת... וחוצמזה הזהרתי מראש, שלא תגידו שלא.
 

אוֹחַ

New member
תודה על השי-עוּר.

ואני, אם תרצו, אינני נֵעוֹר משנתי עד שאני לא מקבל נִעוּר בשנתי. עד כאן משנתי.
 

מוגג

New member
פשששש איזו תשובה מעירה

ובקשר להערת האוח גם בי עלהחשד שנעור הוא מעין שילוב בין ננער משנתו לבין התעורר. זהו, הגיע זמן לשון.
 

גנגי

New member
כשאתה ישן אתה נוחר או נוער ?

כבר דיברנו על זה כמה פעמים כאן בפורום שיש קשר בין שורשים שיש להם שתי אותיות משותפות, אבל בשעות שאתה הולך יותר לכיוון של נ.ח.ר. מאשר ל-ע.ו.ר. קשה להסביר לך את זה, לכן חיכֵּיתי לבוקר... (נשמה, מה?) שים לב לקרבה הסמנטית בין השורשים הבאים (סתם דוגמות): ט.ו.ב. - י.ט.ב. ס.ו.פ. - י.ס.פ. ק.ו.פ. - נ.ק.פ. ש.ו.ל. - נ.ש.ל. ולמה שלא תהיה קרבה דומה בין ע.ו.ר. - ל - נ.ע.ר.? כמו שדתיה בן-דור היתה אומרת (ואני נורא אוהבת לצטט את המשפט הדבילי הזה): "ככה זה בעברית".
 

גנגי

New member
הצתה מאוחרת

פתאום הבנתי מה מציק לך... מה פתאום, אין כל שילוב בין השורשים. לכל היותר משמעות חופפת בנקודות מסוימות (סמנטית - רק סמנטית!), אבל אין כל קשר לצד הצורני. הצירה הוא תשלום דגש בלבד, ללא שום השפעה משורש מגזרה אחרת. וזה שאינך מוצא עוד צורה כזאת עם צירה, זה רק מפני שאינך מוצא עוד פועל בנפעל שהעיצור הראשון בשורש שלו הוא ע' או א'. בלוח הפעלים השלם של ברקלי אפשר למצוא, למשל, את הצורה "נֵאוֹר". זה שהיא לא בשימוש זה נכון, אבל לפחות "על הנייר" היא קיימת. ולצירה שם יש בדיוק אותו תירוץ כמו לזה ב-נעור. מ.ש.ל. (ירוחם)
 

nutmeg

New member
לא להרוס לי בבקשה!!

אחד הדברים שאני בודקת הוא ב ד י ו ק את הקשר הצורני ברמה הפונטית ולא רק הסמנטית. אחת ההנחות שאני ועמיתי בודקים קשורה לדרך בה מנפיקים הגאים ומשיגים ניגודים תקשורתיים, המשפיעים על קיומם (או אי קיומם) של פעלים שונים.
 

גנגי

New member
הצעת ייעול:

שימי יד פרושת אצבעות על העיניים כשאת קוראת את ההודעות לי.
 
בבית ספרנו

המורה לחמשיחידות מתמטיקה שואלת את תלמידיה בזעזוע: "איך אתם גשים למבחן בלי להתכונן?!" (במבטא רוסי חמור.) :) וגם כן אומרת כל מיני דברים כמו "אני לא אצביע לאביגדור ליברמן כי הוא גבר שמן, ולאשה יש זכות לא להצביע לגבר שמן" ו"שלוש יחידות זה טופס רפואי" ועוד פנינים ומרגליות. ורק אני ורק אני בארבע יחידות, הללו הללויה הללו.
 
"עורי עור"

נזכרתי שהעורי עור הזה הציק לי זה כבר, אך מכיוון אחר. בשיר ישנה פנייה לישות שמינה הדקדוקי נקבה, בציווי (תחינה) כפול:"עורי" - נקבה, תקין, ו"עור" - זכר, לא מתאים דקדוקית. היש הסבר לכך?
 

גנגי

New member
עורי עור,

שירי שיר, שובי שוב, נומי נום, רוני רון, סובי סוב (לא ניקדתי, כך שגם שני האחרונים, שגזרתם ע"ע ולא ע"ו, נכונים), וכו'. קוראים לזה "מושא פנימי", וזה לא פועל בזכר אלא שם. זה מקביל לצורה המקראית המקובלת "תדשא הארץ דשא", או בעברית מודרנית למשהו כמו -"תסובב סיבוב" או "לוותר ויתור" או "עברתי עבירה" וכאלה. בעברית המודרנית מנסים להימנע ממושא פנימי, אבל בספרות ובשירה לאו דווקא.
 
תודה. אך רק חצי תאוותי בידי.

דברייך ישרו בעיניי, אך עדיין השאלה לא יושבה עד תום, לעניות דעתי. שירי שיר, נומי נום, רוני רון - מתאימים להסבר, כי בכולם המילה השנייה היא אכן שם עצם בעל משמעות. כפי שמופיע בהסברך: תדשא דשא. אך סוב, שוב וגם עור, אין להן תכונה זו של היות שם עצם, לכן, נראה לי, שהן אינן יכולות למלא תפקיד של מושא פנימי. וראיה לכך (ראיה קלושה, ואת מוזמנת להפריכה) שיש מובאות כגון: נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים; שירו שיר, שיר, שיר, נירו ניר, ניר וכו'; נומי, נומי ילדתי, נומי נומי נים. אופס, בדוגמה האחרונה כשלתי, כי נים איננו שם עצם אלא תואר (= ישן, ולא שנה). זהו התבלבלתי לגמרי. הושיעיני!
 
למעלה