המשך-- התליין של אייכמן
המרדף והלכידה - חלק ב' אדולף אייכמן נולד ב-1906 בסולינגן שבגרמניה. משפחתו עברה לאוסטריה והצטרפה למפלגה הנאצית האוסטרית ב-1932. ב-1939 הוא מונה לראש "הדֶסק היהודי" בגסטאפו ובמשך שש השנים הבאות עבד ביישום "הפיתרון הסופי", ובשכלול יעילותם הרצחנית של מחנות המוות ותאי הגזים. לאחר המלחמה הצליח להתחבא באירופה עד 1950, ואז ברח לארגנטינה. אשתו וילדיו הצטרפו אליו שנתיים אחר כך. מקום הימצאו לא נודע במשך שנים. אך ב-1957 קיבל המוסד מידע שאמר כי אייכמן חי ומתגורר בבואנוס איירס, בשם בדוי. המרדף אחריו נמשך ארבע שנים. ראש המוסד, איסר הראל, היה נחוש ללכוד אותו, אך לא להרגו. הוא רצה שאייכמן יובא לדין לפני העם היהודי. החקירה התנהלה באיטיות ובקפדנות. "החוקרים לא יכלו להסתכן בכך שהניצוד יידע שעוקבים אחריו. קשה עוד יותר היה הצורך לזהות את האיש מעל ומעבר לכל ספק. הדבר היחיד שהיה גרוע מאיבוד אייכמן האמיתי היה לכידת האיש הלא-נכון", כתב הראל בספרו 'הבית ברחוב גריבלדי'. אך אייכמן השמיד את כל הראיות לזהותו הקודמת. הוא אפילו מחק את הקעקוע שנטבע על גופם של כל אנשי האס.אס, מתחת לבית שחיים השמאלי. לא היו כל טביעות אצבעות, רק כמה תמונות מטושטשות מלפני המלחמה. ב-1957 גילו בישראל שאייכמן שינה את שמו לריקרדו קלמנט, אך אחד הבנים עדיין שמר על שמו המקורי, ועקבותיו הובילו את הסוכנים לרחוב גריבלדי בבואנוס איירס. במשך שבועות הם צפו בבית ובאיש הממשוקף שהתגורר בו. הם היו בטוחים שמדובר באייכמן, אך נזקקו להוכחה. ההוכחה הגיעה ב-21 במרס 1961, שבו צעד ריקרדו קלמנט אל ביתו עם זר פרחים, ונתן אותו לאשה שעמדה על הסף. הילדים היו לבושים חגיגית. 21 במרס היה מועד חתונת הכסף של בני הזוג אייכמן. המוסד החל בפעולה. היה צורך לתכנן את החטיפה בצורה מושלמת, ללא כל רמז לכך שלמעלה מ-30 אנשי מוסד טסים לארגנטינה. כפי שידע הראל היטב, ישראל מפירה את ריבונותה של ארגנטינה בחטיפת אייכמן והוצאתו אל מחוץ לגבולות הארץ. בערב החטיפה, חנו שני סוכני מוסד ברחוב שבו התגורר אייכמן והחלו לטפל במכוניתם. מכונית נוספת, ובה סוכנים נוספים, חנתה מאחוריהם. כשאייכמן התקרב אליהם, לאחר שירד מהאוטובוס בדרכו חזרה מהעבודה, התנפל עליו אחד הסוכנים, חסם את פיו וקשר אותו באחת המכוניות. הראל הניח שמשפחתו לא תדווח על היעדרו, שכן הדבר עלול לחשוף את עברו הנאצי. משפחתו אכן התקשרה לבתי חולים, אך נמנעה מלהתקשר למשטרה. הם התקשרו לחבריהם הנאצים, שעשרות מהם מצאו מקלט בארגנטינה, אך איש מהם לא עזר להם. במקום זאת, הם התפזרו, מחשש שידם הארוכה של הישראלים תגיע גם אליהם. המוסד לכד אותו, אך עתה היה צורך להוציא אותו מחוץ לארגנטינה בלי לעורר חשד. הם הלבישו אותו במדי אל על, סיממו אותו, והעלו אותו למטוס. דמותו הייתה של עובד אל על שסבל מפגיעת ראש, וכעת היה במצב שאיפשר את הטסתו הביתה. אחד הסוכנים אושפז בבית חולים בכדי להנפיק את המסמכים המתאימים לסיפור. בהתאם לטבעו היעיל ולקפדנותו בפרטים, שיתף אייכמן פעולה עם שוביו באופן מלא, ואפילו הזכיר להם ששכחו להלביש אותו במעיל של חברת התעופה. "זה יעורר חשד", הטיף להם אייכמן, "כי המראה שלי יהיה שונה משאר אנשי הצוות, שלובשים את כל המדים." הערעור של אייכמן לבית המשפט העליון, שהתבסס על כך שמילא את פקודות הרייך, ושלא היה לו כל עניין אישי בהרג יהודים, נדחתה, יחד עם בקשת החנינה שלו. כשהתקרב מועד ההוצאה להורג, פנה השב"ס לכמה עובדים שלא היה להם כל קשר אישי לנאצי. מישהו היה צריך להוציא את גזר הדין לפועל. אברהם מרחבי, הסוהר הראשי, פנה לשלום נגר, לשעבר צנחן וחייל שזכה בצל"ש על שירותו, והיה יתום בתימן בזמן מלחמת העולם השניה. "אמרתי לו שכדאי שימצא מישהו אחר לעבודה הזאת. ואז מרחבי לקח אותי ועד כמה סוהרים, והראה לנו צילומים שבהם נראה כיצד הנאצים לקחו ילדים חפים מפשע וביתרו אותם לחתיכות. זה כל כך זיעזע אותי, שהסכמתי לעשות מה שצריך." באותה עת, זומן איש בשם פנחס זקיקלובסקי למשטרה, לצורך ביצועה של משימה מיוחדת. זקיקלובסקי, שכל משפחתו נספתה בשואה, עבד במפעל תנורים בפתח תקווה, והיה מומחה לבניית תנורים. הוא נתבקש לבנות כבשן בגודל שיתאים לגוף אנוש, ושיגיע לטמפרטורה של 1,800 מעלות צלסיוס. הוא עבד על התנור במפעל וסיפר למי ששאל שמדובר בהזמנה מיוחדת למפעל באילת ששורף עצמות דגים. באחר הצהריים של ה-31 במאי 1962, לאחר שהעובדים האחרים עזבו, נכנסה משאית צבאית למפעל והעמיסה את הכבשן. הכבשן עשה את דרכו לכלא רמלה, תחת משמר כבד. העולם ידע שימיו של אייכמן ספורים, אך דבר תלייתו נודע רק לאחר התרחשותה. כל ההכנות התבצעו תחת מעטה סודיות, מחשש שתומכי אייכמן יחבלו בהן. הרחובות שמסביב לבית הסוהר הוקפו בחגורת ביטחון אותו אחר צהריים. בינתיים, באותו יום, היה שלום נגר בחופשה של 48 שעות. הוא יצא לטייל עם אשתו ובנו הפעוט בשכונה שבה התגורר בחולון, כשניידת משטרה עצרה בחריקת בלמים לפניו, והוא הוכנס פנימה. זה היה מרחבי. נגר ידע מייד מה פשרה של ההזמנה המיוחדת. "הבנתי שזכיתי ב'לוטו'. אבל אמרתי לו: 'יש לך בעיה עכשיו, כי גם אם אתה רוצה שהתליה תישמר בסוד, אשתי חושבת שנחטפתי. היא תתקשר למשטרה'. הוא הבין, והניידת חזרה במהירות למקום, כך שיכולתי להסביר לאשתי שזהו המפקד שלי ושאני אעבוד עד שעה מאוחרת היום. הגענו לכלא רמלה ונתנו לי אלונקה, כמה סדינים ותחבושות, ואמרו לי לחכות למטה. בינתיים, למעלה, אייכמן היה עם הכומר שלו, ונתנו לו כוס יין. כשהכניסו אותי, החבל כבר היה מסביב לצווארו, והוא עמד על דלת סתרים מיוחדת, שתיפתח כשאני אמשוך בידית." לפי הדיווח הרשמי, שני אנשים היו אמורים למשוך בידית בעת ובעונה אחת, כך שאיש לא יידע בוודאות מי הרג את אייכמן. אך נגר אינו יודע דבר על כך. "לא ראיתי שם כל אדם אחר. רק אני ואייכמן היינו שם. עמדתי במרחק של כמה מטרים ממנו, והסתכלתי לו בעיניים. הוא סירב לכסות את פניו, והיה נעול באותן נעליים משובצות, הסמל המסחרי שלו. ואז משכתי בידית והוא נפל, משתלשל מהחבל." אחרי שעה ירדו נגר ומרחבי למטה כדי להוציא את גופתו של אייכמן. פיגום מיוחד נבנה כדי להגיע אליו ולהוריד אותו מהגרדום. "מרחבי אמר לי לטפס על הפיגום ולהרים אותו, ואז הוא ישחרר את החבל. במשך שנים היו לי סיוטים מהרגעים האלה. הפנים שלו היו חיוורים כמו גיר, העיניים בלטו והלשון השתלשלה החוצה. החבל שפשף את עור הצוואר שלו, ולשונו וחזהו היו שטופים דם. לא ידעתי שכשאדם נתלה, כל האוויר נשאר בבטן שלו. כך, כשהרמתי אותו כל האוויר שהיה בפנים יצא החוצה וקול נורא ואיום יצא מהפה שלו - בהההההההה. הרגשתי שמלאך המוות בא לקחת גם אותי. בסוף הגיעו עוד כמה סוהרים והצלחנו להוריד אותו אל האלונקה שהכנו מראש. "לקחנו אותו לצד השני של החצר, שם חיכה לנו הכבשן. לאחד הסוהרים, בשם לוקס, שהיה באושוויץ, ניתנה משימת חימום הכבשן. הכבשן היה כל כך חם שאי אפשר היה להתקרב אליו, כך שנבנו מסילות כדי שאפשר יהיה להכניס את האלונקה אליו. זה היה תפקידי לדחוף את האלונקה לתנור, אבל אני רעדתי כל כך שהגופה התנדנדה כל הזמן מצד לצד. בסוף הצלחתי לדחוף אותו וסגרנו את הדלתות." נגר מונה להעביר את האפר לנמל, אך הוא היה במצב טראומטי כל כך, שמרחבי שלח אותו לביתו עם ליווי צמוד. בשעות הבוקר המוקדמות הוצא האפר מהתנור והועבר בניידת משטרה לנמל יפו, משם נישא בספינה של משמר החופים אל מעבר למים הטריטוריאליים של ישראל, כדי שלא יטמא את אדמת ארץ הקודש. "למעלה מארבעה עשורים עברו מאז הוצאתו להורג של אייכמן", אומר נגר, "ולמרות הטראומה, אני מבין כיום את המתנה הענקית שהוענקה לי. אלוקים מצווה עלינו למחות את עמלק, ולא לשכוח. קיימתי את שתי המצוות."
