בולענים
הטנדר הירוק דהר בירידה התלולה לכיוון ים המלח, עננים של אבק וחול נשרכים מאחוריו. "היינו צריכים לצאת מהארץ, לא לבוא לכאן", אמרה הבחורה שישבה לצד נהג הטנדר, בעודה מחפשת תחנה במכשיר הרדיו. "כולם בטוחים שברחנו מהארץ," ענה לה הנהג, "זאת הסיבה שאנחנו בורחים לים המלח, אף אחד לא יחפש אותנו שם, הם בטח עדיין מחכים לנו בנמל התעופה". "למה שלא ימצאו אותנו בים המלח? המקום שורץ תיירים כל השנה, מישהו יזהה אותנו שם על בטוח; הרי החל ממחר בבוקר, התמונות שלנו יופיעו בכל העיתונים בארץ, אולי אפילו ידברו עלינו בחדשות הקרובות ברדיו". "את לא סומכת עלי. למה את לא סומכת עלי? כבר סידרתי לנו מקום בים המלח. אל תדאגי. המקום אפילו לא קרוב לאוכלוסייה בשום אופן; נהיה שם רק את ואני חמודה. רק את ואני." "זה לא שאני לא סומכת עליך, אני כן סומכת. אבל אני עדיין חושבת שעשינו טעות שבאנו לכאן. אני מרגישה כאילו מישהו עוקב אחרינו". "אין אף אחד מסביבנו לאורך קילומטרים, הכל מדבר מסביב. אף אחד לא עוקב אחרינו". "לא יודעת מה זאת בדיוק ההרגשה הזאת שיש לי, תקרא לזה רגש רדיפה בגלל הזקן הזה שהרגנו, או שתקרא לזה אינטואיציה נשית. אני מרגישה שמישהו עוקב אחרינו, וזהו". "תפסיקי לדבר שטו…" הנהג הפסיק לדבר, "את מרגישה את הרעידות?" הוא שאל. "את המה?!" "את הרעידות, הרעידות שמתחת לאוטו?" "לא. על איזה רעי…" לפתע, הרכב החל מיטלטל לצדדים בחוזקה, כאילו הייתה רעידת אדמה, הבחורה החלה לצרוח. הנהג עצר את הרכב במקום בו עמד, ושניהם יצאו בריצה החוצה; הרעידות פסקו לרגע, ואז האדמה פערה את פיה, והטנדר נפל לתוך הבור שנוצר באדמה. שקט מחריש אוזניים השתרר מסביב. "את בסדר?" שאל הבחור. "לא." ענתה הבחורה, עדיין מעורערת מהמחזה, "הטנדר… הטנדר נפל". "כן. שמתי לב". "מה שמת לב? איך נמשיך מפה? אנחנו באמצע שום מקום! שום מקום!". "בסדר, תירגעי" אמר לה הבחור, "נמצא כבר פיתרון, אני כאן. יהיה בסדר…" "לא הייתם צריכים לעשות את זה…" נשמע לפתע קול חלש, נישא עם הרוח החמה של אזור ים המלח. "מי שם?" שאל הבחור, "מי אמר את זה?" "לא הייתם צריכים לעשות את זה…" הקול נשמע שוב, חזק יותר. גם הרוח התחזקה, חול ואבק החלו להתעופף בחוזקה ובני הזוג נאלצו לעצום את העיניים. "אמרתי לך שלא היינו צריכים לבוא לכאן". "את מוכנה לשתוק?" "לא הייתם צריכים. לא הייתם צריכים. לא הייתם צריכים..." נשמע עכשיו הקול כצווחה נוראית. הרוח הפכה לסופה חזקה של חול ואבק, ובני הזוג בקושי הצליחו לעמוד במקום ביציבות; למעשה, הם הרגישו שהם עומדים לעוף יחד עם הרוח. "או.קיי. עכשיו אני ממש מפחד, רוצי!". שניהם החלו לרוץ לכיוון ההרים שלשמאלם, ללא שום יעד אמיתי, נאבקים בסופה שניסתה להעיפם לצדדים. כאילו בתגובה לריצתם, האדמה החלה להיקרע, כמו הייתה ריץ´-רץ´ ענק, מהמיקום שבו היה פעם הטנדר הירוק שלהם, והמשיכה לכיוון שאליו רץ הזוג. "לא הייתם צריכים... ´לא תרצח´... לא הייתם צריכים!" "זה מתקרב אלינו!" צרחה הבחורה, "אנחנו נמות!" "תשתקי כבר ותמשיכי לרוץ!". האדמה, שהמשיכה להיקרע במהירות לכיוונם, בולעת בדרכה כל מה שמעליה, האטה את קצב ההתקדמות יחד עם הזוג, שגם האט את קצב הריצה, גם בגלל העייפות, וגם בגלל ההשלמה עם המצב, שאין להם לאן לרוץ או לאן להגיע. האדמה הפסיקה להקרע סנטימטרים ספורים מהמיקום שבו עצרו בני הזוג את ריצתם. "מה אתה רוצה מאיתנו?" צרחה הבחורה בהיסטריה. "לא תרצח..." ענה לה הקול בתגובה, בדיוק כשהאדמה פערה את פיה ושניהם נפלו בצרחות למטה. צרחות האימה המשיכו להישמע לשניות מעטות בלבד, הולכים ומתרחקים; עד שהאדמה נסגרה שוב מעליהם, בדיוק כפי שנפערה. *** "חנה! הזקנה המטורללת התחילה שוב פעם לצרוח ולדבר שטויות!" צעק אליהו פינסקר אל אישתו חנה. "אז לך תבדוק מה היא צריכה." ענתה חנה, יודעת מראש מה תהיה התגובה של בעלה. "אני?! זאת אמא שלך. את תלכי לראות מה היא רוצה." "בסדר, בסדר. אני הולכת." אמרה בכניעה. "את הולכת חנה?" שאל שוב אליהו, לא בטוח ששמע את תגובתה. "הולכת, הולכת!" ענתה/צעקה חנה בעודה אוספת את עצמותיה המזדקנות ומקימה את עצמה כדי ללכת לראות מה "הזקנה המטורללת" (כפי שנקראה בפי אליהו בעלה) רוצה הפעם. מעניין? ההמשך כאן. ניקו, מיליון סינים לא טועים.
הטנדר הירוק דהר בירידה התלולה לכיוון ים המלח, עננים של אבק וחול נשרכים מאחוריו. "היינו צריכים לצאת מהארץ, לא לבוא לכאן", אמרה הבחורה שישבה לצד נהג הטנדר, בעודה מחפשת תחנה במכשיר הרדיו. "כולם בטוחים שברחנו מהארץ," ענה לה הנהג, "זאת הסיבה שאנחנו בורחים לים המלח, אף אחד לא יחפש אותנו שם, הם בטח עדיין מחכים לנו בנמל התעופה". "למה שלא ימצאו אותנו בים המלח? המקום שורץ תיירים כל השנה, מישהו יזהה אותנו שם על בטוח; הרי החל ממחר בבוקר, התמונות שלנו יופיעו בכל העיתונים בארץ, אולי אפילו ידברו עלינו בחדשות הקרובות ברדיו". "את לא סומכת עלי. למה את לא סומכת עלי? כבר סידרתי לנו מקום בים המלח. אל תדאגי. המקום אפילו לא קרוב לאוכלוסייה בשום אופן; נהיה שם רק את ואני חמודה. רק את ואני." "זה לא שאני לא סומכת עליך, אני כן סומכת. אבל אני עדיין חושבת שעשינו טעות שבאנו לכאן. אני מרגישה כאילו מישהו עוקב אחרינו". "אין אף אחד מסביבנו לאורך קילומטרים, הכל מדבר מסביב. אף אחד לא עוקב אחרינו". "לא יודעת מה זאת בדיוק ההרגשה הזאת שיש לי, תקרא לזה רגש רדיפה בגלל הזקן הזה שהרגנו, או שתקרא לזה אינטואיציה נשית. אני מרגישה שמישהו עוקב אחרינו, וזהו". "תפסיקי לדבר שטו…" הנהג הפסיק לדבר, "את מרגישה את הרעידות?" הוא שאל. "את המה?!" "את הרעידות, הרעידות שמתחת לאוטו?" "לא. על איזה רעי…" לפתע, הרכב החל מיטלטל לצדדים בחוזקה, כאילו הייתה רעידת אדמה, הבחורה החלה לצרוח. הנהג עצר את הרכב במקום בו עמד, ושניהם יצאו בריצה החוצה; הרעידות פסקו לרגע, ואז האדמה פערה את פיה, והטנדר נפל לתוך הבור שנוצר באדמה. שקט מחריש אוזניים השתרר מסביב. "את בסדר?" שאל הבחור. "לא." ענתה הבחורה, עדיין מעורערת מהמחזה, "הטנדר… הטנדר נפל". "כן. שמתי לב". "מה שמת לב? איך נמשיך מפה? אנחנו באמצע שום מקום! שום מקום!". "בסדר, תירגעי" אמר לה הבחור, "נמצא כבר פיתרון, אני כאן. יהיה בסדר…" "לא הייתם צריכים לעשות את זה…" נשמע לפתע קול חלש, נישא עם הרוח החמה של אזור ים המלח. "מי שם?" שאל הבחור, "מי אמר את זה?" "לא הייתם צריכים לעשות את זה…" הקול נשמע שוב, חזק יותר. גם הרוח התחזקה, חול ואבק החלו להתעופף בחוזקה ובני הזוג נאלצו לעצום את העיניים. "אמרתי לך שלא היינו צריכים לבוא לכאן". "את מוכנה לשתוק?" "לא הייתם צריכים. לא הייתם צריכים. לא הייתם צריכים..." נשמע עכשיו הקול כצווחה נוראית. הרוח הפכה לסופה חזקה של חול ואבק, ובני הזוג בקושי הצליחו לעמוד במקום ביציבות; למעשה, הם הרגישו שהם עומדים לעוף יחד עם הרוח. "או.קיי. עכשיו אני ממש מפחד, רוצי!". שניהם החלו לרוץ לכיוון ההרים שלשמאלם, ללא שום יעד אמיתי, נאבקים בסופה שניסתה להעיפם לצדדים. כאילו בתגובה לריצתם, האדמה החלה להיקרע, כמו הייתה ריץ´-רץ´ ענק, מהמיקום שבו היה פעם הטנדר הירוק שלהם, והמשיכה לכיוון שאליו רץ הזוג. "לא הייתם צריכים... ´לא תרצח´... לא הייתם צריכים!" "זה מתקרב אלינו!" צרחה הבחורה, "אנחנו נמות!" "תשתקי כבר ותמשיכי לרוץ!". האדמה, שהמשיכה להיקרע במהירות לכיוונם, בולעת בדרכה כל מה שמעליה, האטה את קצב ההתקדמות יחד עם הזוג, שגם האט את קצב הריצה, גם בגלל העייפות, וגם בגלל ההשלמה עם המצב, שאין להם לאן לרוץ או לאן להגיע. האדמה הפסיקה להקרע סנטימטרים ספורים מהמיקום שבו עצרו בני הזוג את ריצתם. "מה אתה רוצה מאיתנו?" צרחה הבחורה בהיסטריה. "לא תרצח..." ענה לה הקול בתגובה, בדיוק כשהאדמה פערה את פיה ושניהם נפלו בצרחות למטה. צרחות האימה המשיכו להישמע לשניות מעטות בלבד, הולכים ומתרחקים; עד שהאדמה נסגרה שוב מעליהם, בדיוק כפי שנפערה. *** "חנה! הזקנה המטורללת התחילה שוב פעם לצרוח ולדבר שטויות!" צעק אליהו פינסקר אל אישתו חנה. "אז לך תבדוק מה היא צריכה." ענתה חנה, יודעת מראש מה תהיה התגובה של בעלה. "אני?! זאת אמא שלך. את תלכי לראות מה היא רוצה." "בסדר, בסדר. אני הולכת." אמרה בכניעה. "את הולכת חנה?" שאל שוב אליהו, לא בטוח ששמע את תגובתה. "הולכת, הולכת!" ענתה/צעקה חנה בעודה אוספת את עצמותיה המזדקנות ומקימה את עצמה כדי ללכת לראות מה "הזקנה המטורללת" (כפי שנקראה בפי אליהו בעלה) רוצה הפעם. מעניין? ההמשך כאן. ניקו, מיליון סינים לא טועים.
