בוהה במסך ויודעת שאני חייבת ...
פשוט חייבת כבר להתחיל לכתוב. שלום בנות. אני תכלת. אתם אמנם לא מכירות אותי אבל אני מכירה אתכם אחת לאחת וזאת משום שבחודשים האחרונים אני משתתפת לא פעילה בפורום שלכם. אני כותבת לכם משום שיש לי גוש גדול בבטן כזה שהיום כבר הפריע לי לנשום. עד עכשיו לא כתבתי אולי בגלל שכשהדברים נכתבים צריך להתמודד איתם ואני לדאבוני מעולם לא הייתי ממש טובה בהתמודדיות. ולהלן סיפורי: עוד 3 חודשים בת 30. ביום ההולדת ה- 27 שלי התיישבתי כדרכי בקודש לכתוב את המשימות אותם אני מתכננת להשיג לשנה הקרובה. אחת המשימות (אחרי סיום הטיפול בשיניים שתמיד הפחיד אותי) היתה להיכנס להריון ולהפוך לאמא. הכל היה נראה מבטיח. ואני שתמיד התרגלתי שהחיים מסתדרים על על הצד הטוב ביותר התרגשתי מאוד והייתי מאושרת ומסופקת. וכמו אצל רובכם בנות יקרות השבועות עברו ולאחריהם החודשים ובסופו של דבר סגרנו שנה בניסיונותינו להרות. לקח לי יותר משנה לשכנע את בן זוגי האהוב שיש בעיה וצריך לטפל ולכן שנתיים וחצי לאחר ההחלטה המרגשת שלנו כשכבר נכנסתי למעגל הטיפולים הייתי מותשת. מותשת מהציפיה, מהאכזבה ומהכמיהה. הבדיקות הראו שהכל תקין(זרע, ביוץ, צילום רחם). בהתחלה שמחתי, היום כבר לא. היום אני מייחלת שימצאו לי משהו משהו שאפשר לטפל בו גם אם קשה כי אז יש תקווה ויש מומחי פוריות שעם הרפואה המתקדמת של היום יוכלו לנסות לטפל בבעיה. אבל "לא מוסברים?????" ללא שום הריון קודם שום הפלה שום הריון כימי כלום, נאדה, גורנישט. עקרות מוחלטת במשך כמעט 3 שנים. אני יודעת שהתעוררנו מאוחר, שהיינו צריכים לטפל בבעיה קודם אבל ריגשית כנראה שבן זוגי היה צריך זמן והאפשרות היתה לתת לו או לשבור את הכלים במערכת היחסים. אז עכשיו אני פה. אחרי הזרעה שנייה. מקווה לטוב למרות שמידי פעם (יותר נכון מספר פעמים ביום) תוקפת אותי פסימיות מוחלטת שאחרי 3 שנים אז פתאום אני אכנס להריון מהזרעה????? (זריקות, כוריגון, השבחה וכו') קשה לי עם רכבת ההרים הרגשית הזאת איך מצליחים לשמור על האופטימיות שנעלמת דקה אחרי ההזרעה?? כל ערב כשאני מתכוננת לשינה אני מסתכלת במראה. הפנים אותם פנים ככה נדמה אבל אני כבר לא מזהה את עצמי אני רואה רסיסים של תכלת מפעם תכלת שהייתה אופטימית עד מאוד. אז תודה על האפשרות לפרוק. החלטתי השבוע שאני אתמודד עם הכאב ואקבל אותו בזרועות פתוחות אני אחבק אותו, אצחק איתו, אבכה איתו ואלמד לאהוב את עצמי ככה גם עם התהומות הנוראים שאני נופלת אליהם מידי פעם. בהצלחה לכולכן מהצד אתן ממש גיבורות ומיוחדות!!!! תכלת
פשוט חייבת כבר להתחיל לכתוב. שלום בנות. אני תכלת. אתם אמנם לא מכירות אותי אבל אני מכירה אתכם אחת לאחת וזאת משום שבחודשים האחרונים אני משתתפת לא פעילה בפורום שלכם. אני כותבת לכם משום שיש לי גוש גדול בבטן כזה שהיום כבר הפריע לי לנשום. עד עכשיו לא כתבתי אולי בגלל שכשהדברים נכתבים צריך להתמודד איתם ואני לדאבוני מעולם לא הייתי ממש טובה בהתמודדיות. ולהלן סיפורי: עוד 3 חודשים בת 30. ביום ההולדת ה- 27 שלי התיישבתי כדרכי בקודש לכתוב את המשימות אותם אני מתכננת להשיג לשנה הקרובה. אחת המשימות (אחרי סיום הטיפול בשיניים שתמיד הפחיד אותי) היתה להיכנס להריון ולהפוך לאמא. הכל היה נראה מבטיח. ואני שתמיד התרגלתי שהחיים מסתדרים על על הצד הטוב ביותר התרגשתי מאוד והייתי מאושרת ומסופקת. וכמו אצל רובכם בנות יקרות השבועות עברו ולאחריהם החודשים ובסופו של דבר סגרנו שנה בניסיונותינו להרות. לקח לי יותר משנה לשכנע את בן זוגי האהוב שיש בעיה וצריך לטפל ולכן שנתיים וחצי לאחר ההחלטה המרגשת שלנו כשכבר נכנסתי למעגל הטיפולים הייתי מותשת. מותשת מהציפיה, מהאכזבה ומהכמיהה. הבדיקות הראו שהכל תקין(זרע, ביוץ, צילום רחם). בהתחלה שמחתי, היום כבר לא. היום אני מייחלת שימצאו לי משהו משהו שאפשר לטפל בו גם אם קשה כי אז יש תקווה ויש מומחי פוריות שעם הרפואה המתקדמת של היום יוכלו לנסות לטפל בבעיה. אבל "לא מוסברים?????" ללא שום הריון קודם שום הפלה שום הריון כימי כלום, נאדה, גורנישט. עקרות מוחלטת במשך כמעט 3 שנים. אני יודעת שהתעוררנו מאוחר, שהיינו צריכים לטפל בבעיה קודם אבל ריגשית כנראה שבן זוגי היה צריך זמן והאפשרות היתה לתת לו או לשבור את הכלים במערכת היחסים. אז עכשיו אני פה. אחרי הזרעה שנייה. מקווה לטוב למרות שמידי פעם (יותר נכון מספר פעמים ביום) תוקפת אותי פסימיות מוחלטת שאחרי 3 שנים אז פתאום אני אכנס להריון מהזרעה????? (זריקות, כוריגון, השבחה וכו') קשה לי עם רכבת ההרים הרגשית הזאת איך מצליחים לשמור על האופטימיות שנעלמת דקה אחרי ההזרעה?? כל ערב כשאני מתכוננת לשינה אני מסתכלת במראה. הפנים אותם פנים ככה נדמה אבל אני כבר לא מזהה את עצמי אני רואה רסיסים של תכלת מפעם תכלת שהייתה אופטימית עד מאוד. אז תודה על האפשרות לפרוק. החלטתי השבוע שאני אתמודד עם הכאב ואקבל אותו בזרועות פתוחות אני אחבק אותו, אצחק איתו, אבכה איתו ואלמד לאהוב את עצמי ככה גם עם התהומות הנוראים שאני נופלת אליהם מידי פעם. בהצלחה לכולכן מהצד אתן ממש גיבורות ומיוחדות!!!! תכלת