עכברונת הכפר
New member
בודדה וזקוקה לעצה
קיוויתי שאני אוכל להתייעץ אתכם בנושא שלא לגמרי קשור לפיברו . כלומר , הוא קשור בעקיפין להכול אבל ככה זה בחיים ...
אני מצטערת מראש על החפירה אבל אין לי אף אחד לשתף אותו בבעיה הזו ... איבדתי את כל החברות שלי לשנים של התמודדות עם פיברו ודיכאון ,ובעלי כבר שבע תסכולים ...
נתחיל -
אני סובלת מפיברו כבר קרוב לעשר שנים אבל אובחנתי באופן ודאי רק לפני שנה , פשוט אחרי האבחנה כל הנורות נדלקו כמו באיזה שעשועון טלוויזיה ופתאום הבנתי מה הייתה הבעיה שלי כל השנים האלה . כל השנים האלה שבהן הרופאים אבחנו אותי כהיפוכונדרית, החודשים של פיזיותרפיה על כאבים מוגזמים בגלל חבלות או תאונות מזעריות , הפסיכיאטרים שתייגו אותי כדיכאונית או דו קוטבית , למרות שזה גם חלק מפיברו , אני מניחה שאתם מכירים את זה ...
ובכן , בשנים האחרונות המצב של הדיכאון לפחות הידרדר , החלפתי מקומות עבודה כמו גרביים , עברנו דירה לפחות פעמיים בשנה (בגלל העבודה בעיקר ) , וזה לא שאין לי יכולת להחזיק מקום עבודה יציב כי אני עצלנית או בעייתית , תמיד העזיבה הייתה ביוזמתי מסיבות כאלה ואחרות אבל תמיד הדיכאון היה ברקע ושיחק תפקיד מרכזי . אני מבטיחה לכם , וכנראה שבעודי כותבת את זה , אני צריכה להבטיח את זה גם לעצמי , אני אדם מוכשר , עם יכולות מעל לממוצע , ואני לא אומרת את זה ביומרנות , אני אומרת את זה עכשיו בעיקר בגלל שבדרך כלל אני מרגישה בדיוק ההפך ...
עכשיו לשלב ההתייעצות , אני עובדת בחינוך , וסטודנטית למדעי החיים , בתחילת השנה האחרונה התחלתי עבודה חדשה בפנימייה חדשה , הבטחתי לעצמי ולבעלי שהפעם אני אעשה כל מאמץ להחזיק את העבודה הזו כי מקום המגורים שלנו תלוי בהישארותי בעבודה והמצב הכלכלי שלנו מאוד גרוע , ממש על סף פשיטת רגל , אין באפשרותינו לשכור דירה משלנו , במיוחד לא עם משכורות של מדריכים . במקום העבודה החדש מצאתי את עצמי מתמודדת עם בוסית שמיררה לי את החיים , חשוב לי להדגיש שאני לא היחידה שהרגישה ככה או מרגישה ככה עדיין , כל מי שעובד או עבד איתה חש את אותו הדבר , אנשים התפטרו בעבר בגללה , ומהר מאוד הבנו שזה לא רק היא , יש בעיה עם הגישה של המדיניות של המקום באופן כללי . עכשיו השנה מגיעה לסיומה, השותפה שלי לתפקיד מתכוונת להתפטר בסוף השנה כי עבורה באמת הגיעו מים עד נפש . אלא שהיא זכתה לשיחה מאותה מנהלת שבה היא מנסה לשכנע אותה להישאר , אני לעומת זאת, תיכננתי למרות הכול להישאר כאן בשנה הבאה למען החניכים שלי , כדי שהם לא יחוו נטישה נוספת , אלא שזכיתי היו לשיחה מעניינת מאותה מנהלת שבה היא מנסה במסווה של גישה חברית לשכנע אותי לעזוב מרצוני . אני לא מבינה בדיוק למה , כלומר , אני לא אדם שמאמין שהוא מושלם , אני מסוגלת לבקר את עצמי ולתקן את עצמי כשאני מבצעת טעות מקצועית או אישית , ואני יודעת שהעברנו את השנה כולה במאבקים מול האישה הזו והיה ברור לשני הצדדים , לפחות כך חשבתי , במטרה לשפר את מערכת היחסים בינינו כדי שכל הצדדים יוכלו לבצע את העבודה שלהם בצורה הטובה ביותר , בעיקר ששני הצדדים מבינים שיש בעיה הדדית ... אבל בסופו של יום אני יודעת שעשיתי עבודה טובה , הילדים האלה יקרים לי ולמרות שהיו ימים שבהם רציתי לתלות את המפתחות וללכת , כל מה שהיה דרוש זה לראות את הילדים שלי ולדעת שאני רוצה להישאר איתם כאן , לפחות עד שהם יסיימו את כיתה יב' (עוד שלוש שנים ) . אבל אני לא יודעת מה לעשות עכשיו , אני מרגישה בלתי מוערכת , אני מרגישה בלתי רצויה , מקום עבודה חדש זה הזדמנות לרכוש מחדש את הביטחון העצמי שלי ולהוכיח עת עצמי . אלא שמנגד ניצבות שתי בעיות , הראשונה היא העניין הפיננסי , לא בטוח שנוכל אפילו להרשות לעצמנו את ההובלה של החפצים שלנו למקום חדש , שלא לדבר על הטלטלה שכרוכה במקום עבודה חדש על חשבונות הבנק . ובנוסף ... הילדים ... אבל בסוף היום אני לא יודעת אם למצב הנפשי שלי היה חלק במצב הנוכחי ואם יש לו תפקיד בנטייה שלי לרצות לעזוב עכשיו ...
מה דעתכם , מצטערת על החפירה
קיוויתי שאני אוכל להתייעץ אתכם בנושא שלא לגמרי קשור לפיברו . כלומר , הוא קשור בעקיפין להכול אבל ככה זה בחיים ...
אני מצטערת מראש על החפירה אבל אין לי אף אחד לשתף אותו בבעיה הזו ... איבדתי את כל החברות שלי לשנים של התמודדות עם פיברו ודיכאון ,ובעלי כבר שבע תסכולים ...
נתחיל -
אני סובלת מפיברו כבר קרוב לעשר שנים אבל אובחנתי באופן ודאי רק לפני שנה , פשוט אחרי האבחנה כל הנורות נדלקו כמו באיזה שעשועון טלוויזיה ופתאום הבנתי מה הייתה הבעיה שלי כל השנים האלה . כל השנים האלה שבהן הרופאים אבחנו אותי כהיפוכונדרית, החודשים של פיזיותרפיה על כאבים מוגזמים בגלל חבלות או תאונות מזעריות , הפסיכיאטרים שתייגו אותי כדיכאונית או דו קוטבית , למרות שזה גם חלק מפיברו , אני מניחה שאתם מכירים את זה ...
ובכן , בשנים האחרונות המצב של הדיכאון לפחות הידרדר , החלפתי מקומות עבודה כמו גרביים , עברנו דירה לפחות פעמיים בשנה (בגלל העבודה בעיקר ) , וזה לא שאין לי יכולת להחזיק מקום עבודה יציב כי אני עצלנית או בעייתית , תמיד העזיבה הייתה ביוזמתי מסיבות כאלה ואחרות אבל תמיד הדיכאון היה ברקע ושיחק תפקיד מרכזי . אני מבטיחה לכם , וכנראה שבעודי כותבת את זה , אני צריכה להבטיח את זה גם לעצמי , אני אדם מוכשר , עם יכולות מעל לממוצע , ואני לא אומרת את זה ביומרנות , אני אומרת את זה עכשיו בעיקר בגלל שבדרך כלל אני מרגישה בדיוק ההפך ...
עכשיו לשלב ההתייעצות , אני עובדת בחינוך , וסטודנטית למדעי החיים , בתחילת השנה האחרונה התחלתי עבודה חדשה בפנימייה חדשה , הבטחתי לעצמי ולבעלי שהפעם אני אעשה כל מאמץ להחזיק את העבודה הזו כי מקום המגורים שלנו תלוי בהישארותי בעבודה והמצב הכלכלי שלנו מאוד גרוע , ממש על סף פשיטת רגל , אין באפשרותינו לשכור דירה משלנו , במיוחד לא עם משכורות של מדריכים . במקום העבודה החדש מצאתי את עצמי מתמודדת עם בוסית שמיררה לי את החיים , חשוב לי להדגיש שאני לא היחידה שהרגישה ככה או מרגישה ככה עדיין , כל מי שעובד או עבד איתה חש את אותו הדבר , אנשים התפטרו בעבר בגללה , ומהר מאוד הבנו שזה לא רק היא , יש בעיה עם הגישה של המדיניות של המקום באופן כללי . עכשיו השנה מגיעה לסיומה, השותפה שלי לתפקיד מתכוונת להתפטר בסוף השנה כי עבורה באמת הגיעו מים עד נפש . אלא שהיא זכתה לשיחה מאותה מנהלת שבה היא מנסה לשכנע אותה להישאר , אני לעומת זאת, תיכננתי למרות הכול להישאר כאן בשנה הבאה למען החניכים שלי , כדי שהם לא יחוו נטישה נוספת , אלא שזכיתי היו לשיחה מעניינת מאותה מנהלת שבה היא מנסה במסווה של גישה חברית לשכנע אותי לעזוב מרצוני . אני לא מבינה בדיוק למה , כלומר , אני לא אדם שמאמין שהוא מושלם , אני מסוגלת לבקר את עצמי ולתקן את עצמי כשאני מבצעת טעות מקצועית או אישית , ואני יודעת שהעברנו את השנה כולה במאבקים מול האישה הזו והיה ברור לשני הצדדים , לפחות כך חשבתי , במטרה לשפר את מערכת היחסים בינינו כדי שכל הצדדים יוכלו לבצע את העבודה שלהם בצורה הטובה ביותר , בעיקר ששני הצדדים מבינים שיש בעיה הדדית ... אבל בסופו של יום אני יודעת שעשיתי עבודה טובה , הילדים האלה יקרים לי ולמרות שהיו ימים שבהם רציתי לתלות את המפתחות וללכת , כל מה שהיה דרוש זה לראות את הילדים שלי ולדעת שאני רוצה להישאר איתם כאן , לפחות עד שהם יסיימו את כיתה יב' (עוד שלוש שנים ) . אבל אני לא יודעת מה לעשות עכשיו , אני מרגישה בלתי מוערכת , אני מרגישה בלתי רצויה , מקום עבודה חדש זה הזדמנות לרכוש מחדש את הביטחון העצמי שלי ולהוכיח עת עצמי . אלא שמנגד ניצבות שתי בעיות , הראשונה היא העניין הפיננסי , לא בטוח שנוכל אפילו להרשות לעצמנו את ההובלה של החפצים שלנו למקום חדש , שלא לדבר על הטלטלה שכרוכה במקום עבודה חדש על חשבונות הבנק . ובנוסף ... הילדים ... אבל בסוף היום אני לא יודעת אם למצב הנפשי שלי היה חלק במצב הנוכחי ואם יש לו תפקיד בנטייה שלי לרצות לעזוב עכשיו ...
מה דעתכם , מצטערת על החפירה
