בואי - סיפור
בואי בואי נברח, אמרת לי. בואי, רק את ואני. נרוץ, בלי להסתכל לאחור. בואי, בלי לחשוב. לפחות לא עם הראש. בואי איתי, בבקשה, בואי. כך אמרת לי בשטף, בלי לנשום בין ההברות מפחדת שהאומץ לבקש יתנדף מבין המילים, יעלם וכך גם אנחנו. ואיך אפשר? שאלתי אותך עם מבט שהבהיר לך את עמדתי יותר ממילותי המהססות. זה לא מציאותי. התעקשתי להכניס פיסת אדמה ושמים, דשא ובית עם גג רעפים, גדר וכלב, מציאות מנופצת. המציאות היא מה שנעשה ממנה, התעקשת. נטלת ידי בידך כמבקשת ממני לקום ממושבי ולבוא אחרייך ואיתך. מציאות, מלמלתי בפה מלא רוק מר. נועדה כדי שננפץ אותה. השלמת את המשפט, מנסה להמתיק. את אוהבת אותי? שאלת לפתע. איזו שאלה? לא הבנתי את פשרה. ואיזו? ניסית להקניט אותי, להרחיק אותי מהמציאות בה רציתי להתעטף. את יודעת שרק אותך. מה? המשכת, מוודאת שאינך מאבדת אותי. אוהבת. סחטנית. אז בואי נברח. לאן? השתעשעתי ברעיון לרגע אחד. לא משנה. לאן שתרצי. רק לא פה, לא במקום הזה שהעבר שלנו סוגר עלינו ואינו מאפשר צמיחה. את לא מרגישה שהאוויר מדלדל במקום הזה. קשה לנשום, מחניק. את באה? ובמקום אחר לא יחניק, הקשתי. לא נרגיש שהמציאות סוגרת עלינו, לא יהיו אנשים שידחפו אותנו למסגרת שכל-כך מנסות לטפס ממנה. תמיד יהיו...אמרת בייאוש. אז מה שונה? בואי נשאר. ותחיי איתי? שתקתי. עייני ליטפו אותך. נגעו בך ואמרו את אשר סרבתי אני לומר. זה בגלל המשפחה? בפעם הראשונה הזכרת את המשפחה שידעת עד כמה אני מחוברת אליהם. עד כמה הם מחזיקים אותי קרוב, קושרים אותי למלונה שלהם, לחיים שלהם, לעתיד שהם בונים לי, בלעדייך. את צריכה לנסות להתרומם. אי אפשר לחיות כל-כך נמוך, בסוף עוד תיעלמי. בואי נעלם יחד. ביקשתי. זה לא פיתרון להיעלם. זה להתחבא עמוק יותר בתוך הפחד. הפחד לחיות. אני יודעת שקשה לך, גם לי זה לא פשוט, אבל אני מוכנה להקריב למענך, למעננו. בואי נברח. בואי.
בואי בואי נברח, אמרת לי. בואי, רק את ואני. נרוץ, בלי להסתכל לאחור. בואי, בלי לחשוב. לפחות לא עם הראש. בואי איתי, בבקשה, בואי. כך אמרת לי בשטף, בלי לנשום בין ההברות מפחדת שהאומץ לבקש יתנדף מבין המילים, יעלם וכך גם אנחנו. ואיך אפשר? שאלתי אותך עם מבט שהבהיר לך את עמדתי יותר ממילותי המהססות. זה לא מציאותי. התעקשתי להכניס פיסת אדמה ושמים, דשא ובית עם גג רעפים, גדר וכלב, מציאות מנופצת. המציאות היא מה שנעשה ממנה, התעקשת. נטלת ידי בידך כמבקשת ממני לקום ממושבי ולבוא אחרייך ואיתך. מציאות, מלמלתי בפה מלא רוק מר. נועדה כדי שננפץ אותה. השלמת את המשפט, מנסה להמתיק. את אוהבת אותי? שאלת לפתע. איזו שאלה? לא הבנתי את פשרה. ואיזו? ניסית להקניט אותי, להרחיק אותי מהמציאות בה רציתי להתעטף. את יודעת שרק אותך. מה? המשכת, מוודאת שאינך מאבדת אותי. אוהבת. סחטנית. אז בואי נברח. לאן? השתעשעתי ברעיון לרגע אחד. לא משנה. לאן שתרצי. רק לא פה, לא במקום הזה שהעבר שלנו סוגר עלינו ואינו מאפשר צמיחה. את לא מרגישה שהאוויר מדלדל במקום הזה. קשה לנשום, מחניק. את באה? ובמקום אחר לא יחניק, הקשתי. לא נרגיש שהמציאות סוגרת עלינו, לא יהיו אנשים שידחפו אותנו למסגרת שכל-כך מנסות לטפס ממנה. תמיד יהיו...אמרת בייאוש. אז מה שונה? בואי נשאר. ותחיי איתי? שתקתי. עייני ליטפו אותך. נגעו בך ואמרו את אשר סרבתי אני לומר. זה בגלל המשפחה? בפעם הראשונה הזכרת את המשפחה שידעת עד כמה אני מחוברת אליהם. עד כמה הם מחזיקים אותי קרוב, קושרים אותי למלונה שלהם, לחיים שלהם, לעתיד שהם בונים לי, בלעדייך. את צריכה לנסות להתרומם. אי אפשר לחיות כל-כך נמוך, בסוף עוד תיעלמי. בואי נעלם יחד. ביקשתי. זה לא פיתרון להיעלם. זה להתחבא עמוק יותר בתוך הפחד. הפחד לחיות. אני יודעת שקשה לך, גם לי זה לא פשוט, אבל אני מוכנה להקריב למענך, למעננו. בואי נברח. בואי.
